המיוזיקל "אפס ביחסי אנוש" עומד להפוך ללהיט. אל תפספסו

זה שנים שברודוויי מתפרנסת מעיבודים מוזיקליים לסרטים שלא היו כאלה במקור. אז עכשיו מנסים את זה גם אצלנו: אחרי ההצלחה של "סאלח שבתי", הבחירה הטבעית הייתה "אפס ביחסי אנוש" – הלהיט הקולנועי של טליה לביא מ־2014. הקומדיה האירונית על השיממון והעלבון של השירות הנשי בצה"ל מתרחשת באתר סגור של בסיס בנגב, ולכן מתאימה לעיבוד בימתי. הצפייה במחזמר מעוררת את התחושה שרק חיכינו שהבנות יפתחו פיהן וישירו על תסכוליהן. המיוזיקל הטרי בהפקת בית ליסין הולך להפוך ללהיט גדול, ואיזה כיף שהוא כזה.

המחזאי אורן יעקובי שימר את הדמויות האהובות ואת האירועים והפאנצ'ליינים הזכורים מהסרט, אך גם הוסיף לא מעט חידודים מוצלחים משל עצמו, וסצנות שתורמות לדרמה דגשים חדשים. ברוח הזמן, הטרדה מינית בצבא, שטופלה גם בסרט, הפכה לאחד הנושאים העיקריים שמניעים את המחזמר. יעקובי גם הרחיב את תפקידיהם של שני חיילים: מפקד הבסיס במחזמר הוא עכשיו דביל מוחלט (ובגילומו של רון שחר הוא גם מצחיק מאוד), וחייל שהיה משני בסרט הוא עכשיו איתן שפי (אסף הרץ), החתיך הזחוח שכל הבנות מפנטזות עליו. השיר שהן שרות עליו בהרמוניה מתוקה נכתב בהשראת שירי להקות צבאיות כמו "הוא פשוט שריונר" ו"הוא לא כל כך חכם", והוא אחת ההברקות של ערב עתיר הברקות.

"אפס ביחסי אנוש" – המיוזיקל (צילום: רדי רובינשטיין)

בכלל, המלחין עילי בוטנר מבהיר כבר בשיר הפתיחה שהוא יודע מה הוא עושה. "מרץ 2003", שבו החיילות שרות על הדיכאון של החזרה לבסיס בתחילת השבוע, הוא להיט קצבי וסוחף שמציג בפנינו את העולם ואת הגיבורות, ומכניס אותנו למצב הרוח הנכון. גם כל שאר השירים הקליטים טובים ומגוונים מבחינה מוזיקלית, אם כי התמלילים של חלקם (בעיקר "אחות") יכלו לעבור מקצה שיפורים. השואו סטופר של ההצגה הוא מחווה ישירה ונהדרת ל"Cell Block Tango" הבלתי נשכח מתוך "שיקגו". בסצנת מטווח המפקדת הכושלת מנסה להכניס בחיילות שלה רוח קרב, ואומרת להן לדמיין במי הן רוצות לירות. הכוכבת הבלתי מעורערת של השיר היא אירנה, החיילת מכרמיאל, בגילומה של דיאנה גולבי האדירה (שמזכירה מאוד את תמרה קלינגון שגילמה את התפקיד בסרט). דמות החיילת המחוספסת נועדה לגנוב את ההצגה, וגולבי עושה זאת עם הרבה פלפל וקול גדול. היא מפילה אותנו מצחוק, תוך כדי שהיא חובטת בנו עם הזעם של דמותה.

ההישג של גולבי אינו גורע דבר משתי השחקניות הראשיות, שמציעות אינטרפרטציות חדשות לדמויות השנונות מהסרט. משי קליינשטיין בעלת קול המשי מלבבת בתפקיד דפי המעופפת (במקור נלי תגר), שלמרות היותה מרוכזת בעצמה היא גם חברה טובה. החלום שלה על שירות בעזריאלי, כלומר בקריה, פורח כאן לפנטזיית תלבושות צבעוניות מרנינה (שבחים למעצבת התלבושות אורנה סמורגונסקי). מגי אזרזר נפלאה אף היא כזוהר שלא דופקת חשבון (דאנה איבגי בסרט), אך נושאת עמה חוסר ביטחון עמוק. הניגוד הבולט בין שתי החברות האלה הוא הלב הדרמטי של ההצגה. הגיבורה השלישית של הסרט, הקצינה רמה, קצת נזנחה כאן, ומעיין תורג'מן שמגלמת אותה משאירה פחות רושם. לורין מוסרי וקרן מרום מצחיקות מאוד בתפקיד הזוג הקומי, וכולן יחד נשמעות נהדר תחת הנחייתו של המנהל המוזיקלי אמיר לקנר.

עידו רוזנברג ביים מחזמר זורם, שנע בטבעיות בין קומדיה קולעת לדרמה נוגעת (גורלה של "החיילת המחליפה" מבוים יפה במיוחד). פה ושם יש רגעים קצת מפוספסים – למשל, הסצנה הזכורה היטב מהסרט שבה הקצינה רמה מגלה מה זוהר עשתה עם כל הטפסים אינה מממשת את הפוטנציאל שלה. אבל בסך הכל, יחד עם הכוריאוגרפיה הנבונה של עוז מורג שמתרגמת מחוות צבאיות לתנועות מחול, יש כאן יופי של דבר. "אפס יחסי אנוש" מציעה חוויה בימתית שלמה, שניזונה מהסרט האהוב אך לגמרי מצדיקה את עצמה כיצירה בפני עצמה.

ללכת? איזו שאלה. לרוץ.

מחזה: אורן יעקובי. לחנים: עילי בוטנר. בימוי: עידו רוזנברג. עם מגי אזרזר, משי קלינשטיין, דיאנה טלבי, מעיין תורג'מן, רון שחר, אסף הרץ. תיאטרון בית לסין