מתי ייגמר התקציב האינסופי של האפקטים המיוחדים?

אמן הוידאו רועי ניצן ("ואלס עם באשיר") חי בשביל אפקטים מיוחדים. אז למה דווקא עכשיו הם גורמים לו לתחושת ריקנות?

מעורר מחלוקת? כן, אבל גם תהודה, שיח מעמיק וכבוד עולמי. "ואלס עם באשיר"
מעורר מחלוקת? כן, אבל גם תהודה, שיח מעמיק וכבוד עולמי. "ואלס עם באשיר"

בתור איש אפקטים וחובב קולנוע מושבע זאת אמורה להיות תקופה מדהימה בשבילי; התחום שאני עוסק בו בקנאות מאז 2003 מופיע באופן דומיננטי בכל הפקה אפשרית. לא רק שהוא מככב בסרטי פעולה והסופרהירוז למיניהם, הוא אפילו הגיע לאימ־אימא של הקונצנזוס – הטלוויזיה. אז איך זה שכשאני מתיישב מול הפרקים החדשים של "משחקי הכס" אני מתמלא בהרגשת ריקנות איומה?

זה לא מתוך רחמים על התושבים התמימים של קינגס לנדינג שנשרפו למוות על לא עוול בכפם רק כי חליסי החליטה סופית להתחרפן. וזה לא שהשוטים עשויים רע או משהו כזה. להפך, הם מדהימים. מה מדהימים? מושלמים, אדירים, פאר היצירה של אפקטים ויזואליים. אבל יש יותר מדי מהם. יש יותר מדי שוטים כאלה. ויותר מדי אפקטים בכל אחד מהם. עוד שוט של דרקון יורה אש ועוד שוט של בניינים נחרבים על אלפי אנשים ועוד שוטים גרנדיוזיים של הגיבורים האהובים שלנו (שהיו כבר אמורים למות מזמן) על רקע חורבות העיר, עד שלפעמים נראה שאין פיקסל אחד על המסך שהוא לא דיגיטלי.

יש פה בכלל משהו שהוא לא דיגיטלי? "משחקי הכס":

באיזשהו שלב בצפייה כל מה שאני רואה זה ערמות של כסף שנשפכות על המסך ללא הבחנה, באיזה פרנזי של בזבזנות חסרת מעצורים. בתור יוצר ואיש קולנוע אני לא מבין את זה. זה זר לי לחלוטין. הרי מגבלות תקציב הוא אחד מיסודות הבסיס ביצירה הקולנועית. זה הדבר הראשון שחושבים עליו כשניגשים להפקה – כמה כסף אני צריך בשביל לספר את הסיפור הזה, כמה כסף יש לי, ואז, בהתאם למצב, ניגשים ליצור ביעילות המקסימלית את מה שזה לא יהיה שרוצים לספר במסגרת התקציב. ב"משחקי הכס" ובסרטי האקשן למיניהם נראה שהתהליך הזה לא קיים. נראה שתמיד יש עוד ועוד כסף לעשות מה שרוצים ללא הגבלה, והתוצאה? אותי היא משעממת. אם אין מגבלה אפשר לעשות הכל, ואז בדרך כלל הבמאים מאבדים את זה ואנחנו, הצופים, נשארים עם כלום.

זה לא תמיד היה כך. בהוליווד של פעם גם לסרטים עטורי תקציב היה מחסור בכסף והבמאים הטובים של אז, שהיו לא פחות שאפתניים מאלו של היום, היו צריכים לעצור, לחשוב ולהחליט בצורה חכמה איך ואיפה על המסך הם הולכים לבזבז את הכסף שניתן להם בשביל שהצופים יגידו וואו. לדוגמה "מלתעות" – סרט יקר בצורה חסרת תקדים באותה תקופה. 9 מיליון דולר לבי מובי על כריש?! לא קרה דבר כזה לפני כן. עד אז סרטי מפלצות מהסוג הזה היו מופקים בתקציב של 500 אלף מינוס.

כל היופי הוא לא לראות את הכריש. "מלתעות":

עם כל זה, אחרי כל הכסף שהושקע בכרישים מלאכותיים וימי צילום מתישים, כשהגיע הבמאי סטיבן ספילברג לחדר העריכה הוא גילה לתדהמתו שהכריש המהולל שלו, עם כל ההשקעה והרובוטיקה המתוחכמת, נראה כמו פח זבל מגומי. ספילברג שקע בדיכאון עמוק ובמשך שבוע לא דיבר עם איש. למזלו העורכת שלו, ורנה פילדס, נחלצה לעזרת הסרט והסבירה לבמאי הצעיר שאם ידחו את הופעתו של הכריש עד למערכה השלישית זה יהיה הרבה יותר מותח. הצופה ייאלץ לדמיין את המפלצת ומה שאנחנו לא רואים תמיד יותר מפחיד ממה שכן. וכך היה. לאורך רוב הסרט אנחנו רואים את הכריש רק במרומז – סנפיר פה, סנפיר שם, מזרן ים שהכריש נשך מגואל בדם ועוד. אבל את הכריש האמיתי רואים רק בסוף הסרט לכמה שניות גרנדיוזיות. וזה כל מה שהיה צריך בשביל ליצור אצלנו פוביה מהים לכל החיים.

דוגמה לסרט מהתקופה הנוכחית שמשתמש באפקטים במינימום אמצעים ובמקסימום אימפקט הוא "אקס מכינה", סרט מדע בדיוני מצוין מ־2014 בתקציב נמוך, 18 מיליון דולר. במונחים אמריקאיים קוראים לזה סרט אינדי. ארבעה שחקנים, שני לוקיישנים ואפקט אחד זול. וכשאני אומר זול אני מתכוון לזול במובן הכי טוב של המילה; אליסיה ויקנדר המהממת מגלמת בסרט רובוטית AI מתוקה ופתיינית. יוצרי הסרט היו צריכים להפוך את גופה של השחקנית לגוף של רובוט בפסגת הטכנולוגיה העכשווית, אבל בגלל התקציב הנמוך הם נאלצו להסתפק בהחלפת חלקים בודדים בלבד מהגוף. הזרועות והרגליים (לא כולל הכפות שנשארו אמיתיות), כמו גם הבטן, הצוואר והחלק האחורי של הראש (לא כולל הפנים), הוחלפו במחשב לחלקים רובוטיים ב־CGI. השאר נשאר כמו שצולם. הטכניקה יחסית פשוטה לכל מי שעוסק בתחום, אבל זה לא מנע מהאקדמיה בארצות הברית להעניק לסרט אוסקר על אפקטים ויזואליים, כשהוא עוקף את כל הסרטים עטורי התקציב של אותה השנה, בהם "מקס הזועם: כביש הזעם" ו"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר". בצדק – התוצאה מדהימה והיא משרתת באופן מושלם את הסיפור בסרט המבריק הזה (אגב זו הפעם הראשונה שאישה זוכה באוסקר בקטגוריה הזו. יש גם אספקט פמיניסטי לסיפור הזה).

הצורך הוא אבי האפקטים המיוחדים. "אקס מכינה":

תקציב נמוך והמגבלות שהוא מכתיב יכולים להועיל לסרט בצורות מפתיעות. כשיש לנו מעט אינפורמציה אנחנו, הצופים, חייבים להשלים אותה בעצמנו. ואז אנחנו הופכים מצופים פסיביים לאקטיביים. אנחנו משלימים את היצירה, הופכים אותה לחוויה אינטימית ומתמסרים לסיפור לחלוטין. ב־2008 יצא הסרט "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, שהופק בתקציב מגוחך של 2 מיליון דולר. גרוש וחצי במונחים של סרט אנימציה. בתור מנהל האפקטים הוויזואליים של הסרט הייתי שומע כמה הצופים התפעלו מאיך הדמויות בסרט צועדות, איך הן הולכות בצורה אטית כזאת כמו בחלום, וכמה שזה הוסיף לאווירת ההזיה הכללית של הסרט. אבל האמת היא – וארי היה הראשון שהודה בזה – לא הייתה לכך כל כוונה. הטכניקה הספציפית שפותחה בשביל לחפות על התקציב הנמוך של הסרט פשוט לא אפשרה הליכה מהירה וזה עשה לסרט רק טוב. או כמו שארי היטיב לנסח זאת באחד הראיונות איתו באנגלית: "they walk slow because the budget was low".