אפקט העדר: אלון עדר מוציא אי.פי אלקטרוני מטונף. ריאיון

"תשמע, זה מכה כי שבתור ריאיון זה חשוף בקטע נוראי, אבל אלה החיים", אומר אלון עדר לקראת סוף הריאיון. הבעת פניו מבולבלת, כמו של נווד ששב לא מזמן למולדתו. תפאורת הרקע העירונית לא תואמת את הווייב הקיבוצי שלו, הווייב הקיבוצי שלו לא תואם את העובדה שהוא הופיע בקיסריה רק ארבעה ימים לפני שהשיחה הזאת התקיימה. זוהי תקופה של שינויים: שלושה חודשים קודם לכן חזר עדר לגור בעיר, לאחר שנתיים וחצי שבהן גר עם חברתו ואם ילדיו בקיבוץ כפר הנשיא. מאז, לפני פחות מחודש, הוא הספיק להביא לעולם ילד נוסף עקב היריון לא מתוכנן.

"היה זיון מושלם ועשינו ילד. החיים הפתיעו ואז עברנו לקיבוץ", מספר עדר, "עכשיו חזרנו לעיר כי יש לנו ילד חדש ואנחנו צריכים עזרה בלגדל אותו. בעצם הילד הראשון, דויד, הוא זה שהביא אותנו לקיבוץ, ועכשיו החדש, רפאל, הוא זה שגרם לנו לעזוב. תשמע, אני גם לא אבא קונבנציונלי, שזה בעייתי. אנחנו משפחה…", הוא מהסס וחושב רגע ואז מתחיל את המשפט מחדש, "אפילו להגיד את המילה 'משפחה' זה הזוי. אנחנו פשוט כמה אנשים בלי מסגרת שמנסים לגרום לזה לקרות. אנחנו בעיקר בלחץ. לא מבינים את המקום שלנו בעולם".

מה שלא עולה בקנה אחד עם חזרתו של עדר לעיר זה אלבומו החדש, "Casio זעם". מדובר באלבום שהליריקה הביקורתית שבו הופכת את תל אביב לשק אגרוף, לפעמים יתר על המידה. גם על נושאים אחרים עדר לא פוסח: אייל גולן ושלומי שבן שהתרכך, היפסטרים, פוליטיקאים, כסף והרדיו שחיבק אותו בשנה האחרונה אבל עדיין נשאר בעיניו רדוד ועיוור למוזיקה איכותית. אם כל זה לא מספיק בשביל להבהיר שמדובר באלבום שונה, יש גם את השפעות ההיפ הופ המובהקות (בעיקר של טיילר דה קריאייטור וארל סווטשירט) ואת העובדה שמדובר באלבום הווידיאו הראשון בישראל – 14 במאים, צלמי סטילס ומוזיקאים הכינו קליפ לכל שיר. על הדיסק עצמו הוא ויתר.

"מבחינתי זה היה לעשות תרגיל לעצמי. רציתי לנגן אלבום שלם על כלי אחד, ואז נוספו שני חוקים למי שעושה את הקליפים: החוק הראשון הוא שהכל יהיה וואן שוט בלי עריכה וזיוני שכל. החוק השני הוא שהבן אדם שמביים את הקליפ הוא זה שמחליט מה שצריך לעשות בו, ואני לא אומר מילה – לא משנה מה. אין לי דיבור בנושא. יכול להיות שהתערבות בצד החזותי של האלבום הייתה מחייבת אותי בגלל כל ההתעסקות הזאת עם עוד אנשים, כי עכשיו האלבום חייב לצאת. זה כאילו גרם לי להתעמת עם הפחד הזה של לשחרר אותו".

מה שקורה בעצם באלבום החדש הוא שדרך המעבר לקיבוץ מופיעה גם פרספקטיבה חדשה על החיים הקודמים שהיו לך בעיר. מה הבנת על תל אביב מכפר הנשיא?

"זה שבאלבום החדש אני לועג לתל אביב זה פתטי. אני גם לועג באלבום להיפסטרים ואני בעצמי הייתי היפסטר, אבל עכשיו אני לא. אני אבא בוק אבל גם מקבל את הצד הזה שבי. נראה לי שהתשובה הכי טובה לשאלה היא שאני גר כאן עכשיו, ובעצם אני לועג לעצמי. אני חלק מהעיר, לגמרי תל אביב עד הסוף. יש לי הרגשה שיש כאן זיוף ובו זמנית זה אולי המקום לעשות בו אמנות כרגע. יש כאן את המשחק הזה, אין את העצירה לרגע, וזה מחרפן. זה מקום שכבד על הריאות ואני כל פעם מחפש את הדרך לעקוף את זה. אז לרדת על העיר הזאת באלבום החדש זה בעיה, כי אחרי זה אני צריך להסתובב כאן ולאכול את החרא".

דווקא לאחר אלבום שהביא לך חיבוק מהמיינסטרים ("סיכום החיים עד עכשיו"), אתה בוחר לשחרר אלבום לא נעים לאוזן שמשתין על המושג פופולריות. אתה לא חושש שזה יבריח מעריצים של להיטים?

"שמעתי את האלבום היום אחרי שנה, והאמת שכן, אני פוחד מלהבריח. אבל הבנתי כרגע שאם אני לא בא ומשחרר את האמת, אז מיציתי, יאללה, אין לי מה לעשות כאן. חשוב לי להגיד שזה הוקלט לפני 'קצת אהבה לא תזיק' ורק עכשיו אני מרגיש מוכן לשחרר אותו. זאת נקודה חשובה. באותה תקופה אף שיר שלי לא נכנס לגלגל"צ והייתה הרגשה שאני סוג של 'מוזיקאי של מוזיקאים' וכוסאומו. זה כיף מאוד אבל רציתי שההצלחה תגיע, אז היה בי המון תסכול. כל העניין היה לכתוב לגמרי מה שבא לראש – אנטי שירה ויותר דיבור. היה חשוב לי שהטקסט יהיה זרם תודעה. כל השירים הוקלטו במכה".

הכל על השולחן. אלון עדר. צילום: יולי גורודינסקי

בתור מוזיקאי שמרבית משיריו הם שירי אהבה, אתה נמצא במערכת יחסים שהיא לא קונבנציונלית, רחוק ממוסד הנישואים. איך אתה מסתדר עם שתי הניגודים האלה?

"נראה לי שהתווית הזאת של שירי אהבה נוצרה כי זה משהו שהרדיו שם עליו ספוט, הם מנסים להדביק את זה. אני גם בעד שירי אהבה".

ואיך חברה שלך מתמודדת עם כל החשיפה של היחסים שלכם בטקסטים של האלבום החדש?

"היא הארדקור פי מיליארד ממני, זו היא שהכירה לי את ההיפ הופ. היא הייתה סטודנטית לקולנוע, עשתה סרטים מאוד כבדים, וכשהיא באה לסיים את סרט הגמר שלה, הצילומים נקבעו על הימים שבהם היא ילדה ואז החיים השתנו. היא גרמה לי להביא את ההארדקור למוזיקה והיא צריכה ללמוד לחיות עם זה, למרות שהיא לא מתה על זה כרגע. היא מבינה את זה, אבל זה שם אותה בפינה, את שנינו. זה לא קל לאף אחד – הסיטואציה שאנחנו חושפים הכל, גם סקס וכעסים, אבל אנחנו הולכים על זה".

זה האלבום הכי ביוגרפי שלך. הוא מדבר על הילדות בדיזנגוף של שנות ה־80, מחלת הסרטן שניצחת, הזיונים והריבים עם האישה, וגם בקליפ המשפחה מצולמת. למה הפן הביוגרפי הגיע רק לאחר כמה אלבומים שהוצאת?

"נראה לי שההורים המפורסמים שלי (יהודה עדר ומיקי קם – א"ס) זה אישיו. לקח לי זמן להיחשף. זה היה מעיק עליי פעם. הרגשתי שאני יוצא מהצל של ההורים כשהייתי שלם עם כל המוזיקה שעשיתי והדרך שבה חייתי. לאחרונה אין צורך כבר להזכיר את זה, אני אפילו מופיע החודש עם אבא שלי בפסטיבל הפסנתר. זו הפעם ראשונה שאנחנו עושים שירים שלי ושלו בביצועים משותפים. זה עוד משהו שמראה שהשתחררתי מזה. פעם לא הייתי מסכים להופיע איתו ככה, אבל אני חושב שהוא גאון, הגיטריסט הכי טוב כאן. גם זה בעיה מבחינתי".

הרמנו לחיים עם כוסות הבירה החדשות שהגיעו לשולחן. הדלקתי סיגריה ושוחחתי עם עדר על מק דמרקו וקנדריק למאר – שני מוזיקאים שהוא כבר לא יכול לסבול מאז שכולם אוהבים אותם. מהר מאוד נושא השיחה הפך להיות התשוקה האסורה של עדר – הסיגריות.

"הייתי מאזין לדמרקו ומפרק שלוש קופסאות סיגריות ביום. הוא עושה לי חשק לעשן. הפסקתי במכה, זה קרה בחודש אפריל. אחת הסיבות היא הסרטן שהיה לי לפני עשר שנים. השיר 'סי.טי', למשל, נכתב על זה. באותה תקופה חשבתי שאני הולך למות. הרבה שירים מבחינתי מתקשרים לזה ולא הרבה יודעים את זה. מה שקרה הוא שהורידו לי אשך. בגלל הסרטן היו צריכים לכרות אותו. זה פשוט היה פריק שואו לא נורמלי. אבל אני בריא עכשיו וזה קרה לפני עשר שנים. מבחינתי זה קרה למישהו אחר. מאז עשיתי שני ילדים. אני חי. זה נתן לי פרספקטיבה וקלישאה של פרופורציות וגרם לי לעשות מוזיקה. לפני זה הרגשתי מת".