הייתי שם. עכשיו אני פופ: מסע בין חמישה מועדונים ב-20 שנה
אחרי שני עשורים של הופעות קטנות במועדונים החמימים של תל אביב, אקוטונס מוותר על השם הפרטי שלו ועל השנסונים ועושה כיף עם פופ. זמן טוב מבחינתו לעצור בתחנות ההן שהובילו אותו עד הלום, כולל הפעם ההיא שעראפת מת והמכות שחטף בצוזאמן // טור אישי
הגדה השמאלית 2001: קומוניסטים עלי
טבילת האש הכמעט ראשונה שלי זכורה לי כחוויה מאתגרת במיוחד. למרות שהמארחים בגדה (מקום שכבר אינו קיים) עשו הכל כדי שארגיש בבית, כרזות של התנועה הקומוניסטית שהיו מפוזרות בכל קיר שםֿ גרמו לי להרגיש כמו בצלאל סמוטריץ' שנקלע למסיבת גייז.
זו הייתה ההופעה הראשונה שלי בעיר הגדולה, כך שבאופן טבעי הזמנתי את כל מי שאני רק מכיר, ואנשים שמעולם לא ראו אותי קודם לכן מפזז על במה נהרו למקום בהמוניהם. הקהל הורכב ברובו מתלמידי רימון, בני משפחה וחבר'ה ממוקד המכירות הטלפוני בו עבדתי בזמנו.
לחבר'ה מהמוקד לא היה מושג איך אמורה להיראות הופעה של ברנש אנונימי עם גיטרה אקוסטית בליווי נגן כינור. מבחינתם זה לא שינה כל עוד יש בירות למכירה ואפשר לעשות צחוקים בין המושבים.
לעומתם, התלמידים מרימון לא שתו כלום ובהו בי חמורי סבר. כך או כך כשההופעה הסתיימה ניגש אלי אחי הגדול וטפח על שכמי במבט מנחם. חברה שלי דאז מחתה דמעה (בעקבות שיר פרידה עצוב שביצעתי) ובעל המקום הרים לי על שיר שנקרא "טיול לפולין" ועסק במשלחות הנוער למחנות ההשמדה. לימים הקלטתי את הטראק הזה שהפך להיות באופן מפתיע השיר הכי מושמע שלי ברדיו במשך שנים ארוכות.
תיאטרון תמונע 2002: זמר שלא יודע לשיר
שנה אחר כך עזבתי את בית ספר רימון והקמתי להקה. כדי למצוא נגנים פירסמתי מודעה קטנה בעיתון העיר (ז"ל) בנוסח הזה: "זמר שלא יודע לשיר, מחפש נגנים שלא יודעים לנגן לטובת הרכב שמוטב שלא יתקיים".
כמות הטלפונים הייתה מטורפת. במשך שבועיים וחצי נאלצתי להדוף עשרות פניות מצד כל מיני זמרות בגיל העמידה, תיכוניסטים משועממים או סתם תמהונים שחיפשו עידוד. אפילו עשו על זה אייטם באיזו תחנת רדיו. לבסוף פנה אלי איזה גיטריסט צעיר מחולון שטען שהוא יכול להתמודד עם בס למרות שמעולם לא החזיק לדבריו גיטרה בס אמיתית. לתפקיד המתופף גייסתי את רובי, החבר הכי טוב שלי. ביום הדין הגענו שלושתנו לתיאטרון תמונע במסגרת ערב חשיפה ללהקות צעירות בשם "פריצת דיסק".
הבסיסט לבש מכנסי ויניל שחורים, שרשראות כסף ארוכות, טבעות מעוצבות ושלל קישוטים וצעצועים. אני לבשתי חולצת ומכנסי זברה בגווני שחור-לבן , ורק רובי שם על עצמו את הג'ינס והטי שירט הרגילים שלו.
מכיוון שלא יכולתי לשיר וגם להחזיק גיטרה חשמלית בצורה ראויה, רוב הזמן ניגנתי בפריטת מדורות אקורדים מפוצצים בדיסטורשן והעמדתי פנים שיש מאחורי זה מחשבה עיבודית. הסאונדמן די שנא אותנו אבל הקהל עף! לא פחות מ- 150 חבר'ה התגודדו שם ברחבה והיה איזה מישהו שאפילו צילם במצלמת סוני קטנה. שנים אחר כך המרתי את קלטת הסוני לקבצים דיגיטליים וצפיתי סוף סוף בקטעים מההופעה. חייכתי לעצמי על כמה שזה זיכרון מתוק.
הבלום בר 2004: פתאום ערפאת מת
בפינת הרחובות שינקין, קינג ג'ורג' ואלנבי שכן אחד המועדונים הפופולריים להופעות רוק. חלק האמינו שבקומה מעליו ממוקם מכון ליווי משגשג אבל מעולם לא התגלה אם זה נכון וכמה מהלקוחות שלו הם כאלה שהתבלבלו בין קומות.
באופן מפתיע היה ממש קל לקבוע אצלם הופעה (במועדון הכוונה, לא במכון ליווי) ואם הבעלים נדלקו עליך, אפשר היה בקלות גם לבוא לעבוד שם. למעשה חצי מהרוקיסטים שהופיעו בו גם הועסקו בשלב כזה או אחר כסאונדמנים, מלצרים או מאבטחים.
לבלום בר הצלחנו להביא לא מעט קהל. חוויות רבות זכורות לי משם ואני מכיר לפחות זוג אחד שהכיר בהופעה שלי שם (הם ביחד עד היום!), אבל מה שזכור לי יותר מכל הוא שבאחת הפעמים, בעוד אני שר על זאת שזרקה אותי ועל ההורים שמתנכרים אלי ועל הכסף שאין לי, פרץ מישהו לאולם וצעק: "חבר'ה, ערפאת מת".
במקום התחוללה מהומה גדולה. כולם החלו לדבר בהתרגשות ורבים התגודדו סביב השליח המסתורי בתקווה לקבל מידע נוסף. איש לא הקשיב עוד לשיריי המלנכוליים. מזל שיכולנו להתנחם בלחמניה עם נקניקיה שמכרו בדוכן המיתולוגי ליד.
הצוזאמן 2010: קרעו לי את הצורה
את הצוזאמן הכרתי כבר מתחילת האלף, אבל רק שנים אחר כך המתופף שלי קנה את המקום וסידר לי לעזור לו פה ושם ולתפעל את הקופה בכניסה. ניצלתי את הקשרים הטובים שלי עם ההנהלה כדי לעשות לעצמי בוקינג.
בתקופה ההיא ניגנתי בעיקר חומרים אקוסטיים כך שלא היה מסובך לאלתר הופעה. כמעט בכל פעם שאומן הבריז ולא הגיע להופיע (וזה קרה הרבה בצוזאמן משום מה) הציעו לי לעלות במקומו. בסוף הפכתי לחלק מהמקום לא פחות מהטפטים הישנים שעל הקירות והנברשות המטות ליפול.
פעם אחת הגיעו כמה חבר'ה שיכורים והתחילו להתפרע מחוץ לדלת הראשית בזמן שאנחנו היינו בפנים וניגנו. באותו הערב תיפקדתי גם כסדרן/קופאי וגם כאומן המופיע, אז לא נותרה לי ברירה אלא לעצור את השיר ולצאת אליהם בעצבים. במקום התפתחה קטטה המונית והם פחות או יותר קרעו לי את הצורה. בשארית כוחותיי זרקתי עליהם את לוח הברזל הגדול (עליו היה רשום בגיר: "הערב – הופעה של נועם וצבא הישע") והם נבהלו וברחו. איזו בחורה שצפתה כל העת במתרחש כל כך התרשמה מאומץ לבי שהיא ניגשה אלי ודחפה לי פתק עם מספר טלפון. סיפור אמיתי לגמרי.
הבסקולה 2017: הערב היקר בחיי
בשונה משאר המקומות, את הבסקולה הכרתי אחרי שהייתי שם במסיבת אהבה חופשית שארגנו החבר'ה ממידברן. לא האמנתי שתעבור שנה ואני אגיע לשם שוב הפעם על תקן מוזיקאי תמים (או תמים למחצה). היה לי מאוד מוזר להסתובב שם בין החדרים לפני הבלאנס ולהיזכר בפלאשבקים ענוגים מהערב ההוא.
בכל אופן הסיבה למסיבה היתה השקת האלבום השני שלי, "זר דפנה לנצח". הפעם החלטתי שלא לוקח שום סיכון ועושה את זה הכי מקצועי, לפי הספר: שכרתי מפיק מוזיקלי, נגנים, סאונדמן, תאורן, צלם וידאו וצלם סטילס. זה היה אחד הערבים המתועדים, המושקעים (והיקרים) שהעליתי בחיי. עוד לא נוגן האקורד הראשון של פתיחת המופע והייתי כבר חייב כספים שיכלו לפרנס בשקט כפר קטן בסין.
מצד שני, למעלה מ-200 איש ואישה התכנסו להם ברחבה הקדמית והריעו לנו, כשביצענו את האלבום ברצף מראשיתו ועד סופו כולל כל הניואנסים הקטנים ועם קטעי קישור משעשעים בין הרצועות שהכנתי מראש. השירים נשמעו נפלא, יותר טוב מהאלבום. אפילו אבא שלי הקפדן, שלא הרבה כל השנים להחמיא לי על המוזיקה שאני עושה, ניגש אלי בהתרגשות אחר כך ואמר שזה לא נפל מההופעות של ז'ק ברל ואדית פיאף שראה כנער בהיכל אולימפיה בפריז.
תל אביב 2021: מותר לי לעשות כיף
שנים אחר כך השלתי מעליי את השאנסונים, את החומרים הנוגים וגם את השם הפרטי. נשארתי רק עם שם המשפחה, הכינוי החדש שלי. פתאום הכול נהיה קליל יותר, משוחרר יותר. בתור א קו טו נס מותר לי ליצור חומרים שלא יכולתי ליצור בתור נועם. מותר לי גם להתפרע ולרקוד ולעשות כיף. זה אפילו קל יותר להגייה. כולה ארבע הברות, כמו קרולינה, מוש בן ארי, דוסטוייבסקי או נתניהו. אינעל העולם אני בחברה טובה.
>> אקוטונס, יליד 76', גדל בפריז ובדימונה, בימים אלה עשה סוויץ' לכיוון הפופ והוציא סינגל חדש (זה הקליפ שכאן ממעל, תלחצו פליי) שמדבר על עולם ההיכרויות בתל אביב, בהפקתם השמחה והססגונית של סאבו וגורפי