תפסיקו לקטר: "ארץ נהדרת" היא נכס לאומי, ואתם יודעים את זה
מעל לכל ביקורת, חכמה יותר מהפרשנים הפוליטיים, מופרעת יותר מהמציאות ומשפיעה יותר מ"סטרדיי נייט לייב". לתכנית הסאטירה המובילה של ישראל יש מעמד נדיר על המסך
אין לנו ארץ נהדרת בשיט. אתן יודעות את זה, אנחנו יודעים את זה, לא צריך 14 עונות של תוכנית סאטירה כדי להבין את זה. כש"ארץ נהדרת" יצאה לדרך, אי שם ב־2003 הרחוקה, אריק שרון היה ראש ממשלה ומשה קצב היה נשיא והיו המון פיגועי התאבדות עם המון הרוגים. במובנים מסוימים אפשר לטעון שלאורך התקופה הארוכה הזו מצבנו השתפר, אם כבר מותר לעשות בדיחה מהכל. ומותר. זה בדיוק הרעיון. במדינה שנעה בין עדרים של פרות קדושות לרחובות שלמים של דוכני שווארמה מאותן פרות בדיוק, במדינה שבה המציאות היא פרודיה גרועה על עצמה, במדינה שבה חברי הכנסת מתקבצים מול המסך בפרלמנט כדי להתמוגג מהחיקויים הגרוטסקיים שלהם שמצליחים איכשהו להיות פחות גרוטסקיים מהמקור: במדינה כזאת "ארץ נהדרת" היא אנומליה בלתי נתפסת שכאילו משודרת ממציאות מקבילה.
הימצאותה של תוכנית כזאת בפריים טיים של הפריים טיים לאורך זמן רב כל כך – עם רייטינג שמנפץ את גבולות הז'אנר (32 אחוז צפייה לפתיחת העונה השבוע) ושיח ציבורי־ביקורתי עירני שמלווה כמעט כל פרק שלה – היא תופעה קיצונית גם בהשוואה למתרחש בעולם: "סטרדיי נייט לייב", אם להדגים, דשדשה שנים רבות במורד מצעדי הצפייה עד שבא דונלד טראמפ והקפיץ אותה לשיאי מדרוג שכמותם לא ראתה יותר מ־20 שנה. אין בכלל מה להשוות בין ההיסטריה הלאומית שמצליחה "ארץ נהדרת" לחולל בקרב צופיה, לפחות פעם־פעמיים בעונה, לבין האנמיות שמאפיינת בדרך כלל את הקלאסיקה האמריקאית שממנה שאבו מולי שגב וצוותי הכותבים שלו הרבה מההשראה שלהם לאורך השנים. מדהים מכך: זו גם הדוגמה היחידה בעולם המערבי שבכלל בת השוואה לאולפן הצוהל של קיציס.
עכשיו קחו את כל הוואן ליינרים ש"ארץ נהדרת" החדירה לשפה העברית, את כל הדמויות ההזויות שהכניסה אל פנתיאון ההומור המקומי, את כל החיקויים המבריקים שבנו קריירות של פוליטיקאים. שימו מולם את כל הביקורת הקשה שמוטחת בה מדי עונה (לא מספיק סאטירית, לא מספיק מצחיקה, לא מה שהייתה פעם). התמונה ברורה: זה לא כוחות. תוכנית הסאטירה של המדינה נמצאת כבר הרבה מעבר לכל ביקורת. זהו מעמד נדיר ששמור בדרך כלל ללהיטי ריאליטי, שכל החרפות והגידופים שמטיחים בהם אינם מצליחים להותיר שריטה במעטה הטפלון הפופולרי שלהם. אלא שבניגוד לפורמטים המצליחים של תחרויות הריאליטי, שמאבדים גובה מדי עונה והולכים ומתפיידים מחיינו בהדרגה, מעמדה של "ארץ נהדרת" רק מתחזק מעונה לעונה.
נדירותה של "ארץ נהדרת", מכל בחינה וזווית, הפכה אותה ברבות השנים לתוכנית הטלוויזיה המשפיעה ביותר בישראל. יותר מ"עובדה", יותר מכל סקופ של רביב דרוקר, החבורה של אלי ומריאנו ואסי ועלמה מעצבת את התודעה הציבורית־תקשורתית ומסמנת עבור כולנו את נקודת הייחוס הארכימדית לנושאים שנמצאים על סדר היום הישראלי. כך, למשל, בניגוד לתדמיתה השמאלנית־אופוזיציונית, מצליח החיקוי של נתניהו בביצועו של מריאנו אידלמן למסגר את דמותו כנוכל־ממזר ריקני ונפוח אך חביב ומעורר אמפתיה, באופן שמסייע להחליק את מחדליו בגרונו של הציבור יותר מכל פוסט מתלהם שלו בפייסבוק. נתניהו של "ארץ נהדרת" הוא הרע במיעוטו, גמד בין גמדים קטנים, מסוכנים ונאלחים ממנו. זה נתניהו שאפשר לאהוב. וזה הנתניהו שרוב הציבור רואה.
כל הכישרון והייחודיות הללו מתפוצצים בדרך כלל בשני מגה מערכונים לעונה, אחד בתחילתה ואחד בסיומה, שמעזים לומר את מה ששום ישראלי אחר על המסך אינו מעלה על דל שפתיו. אם תצפו בהם ברצף במקום במינון הקל לעיכול שמתפרש על פני שנים, תקבלו חזיון מצמרר בתוקפנותו על האפוקליפסה של מדינת ישראל עצמה. כך היה גם במערכון המבריק על משפט אלאור אזריה לצלילי "בוהימיין רפסודי", עם הפאנץ' המטריד ששולח את הצופים לחשוב על עוד אלף אלאורים שמסתובבים בינינו חופשיים (למרבה האירוניה, ממש השבוע אריאל זילבר שחרר שיר הלל לאזריה שמדבר על עוד "אלף כמוך"). זה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים לחשוב עליו. זה מה שאף אחד לא רוצה לדבר עליו. מטרתו של משפט הראווה של אזריה היא לסייע לנו לחמוק ממחשבה על כך. רק "ארץ נהדרת", ממרום מעמדה, יכולה להכריח אותנו להביט במציאות הזאת.
יותר מהקאמבק של שאולי ואירנה, יותר מהפרודיה המעולה של תום יער על לוליטות הפופ הישראליות מעוררות החמלה, יותר מהפאנל שמציג לנו מדי תוכנית את המציאות כפי שמהדורות החדשות מתביישות ומתקרנפות מלומר (כן, נפתלי בנט הוא אינפנטיל מופרע שמחזיק את נתניהו באשכים עם מצבטים חשמליים), יותר מסך כל חלקיה המצטברים בעצם, "ארץ נהדרת" היא המקום היחיד בטלוויזיה שבו אפשר לראות את הקטסטרופה של הישראליות ואת שקיעתה בעשור וחצי האחרונים. ולצחוק. קצת לצחוק. לפעמים ממש קצת. לפעמים כל כך קצת שאם מסתכלים היטב, אפשר לראות שזה לא צחוק בכלל ולהתגעגע ל־2003.
"ארץ נהדרת", ערוץ 2, ימי שני ב־21:30