בבועה וטוב לה: מי בכלל אמר שעיר חייבת להיות מדגם מייצג?

ניתוח התוצאות של בחירות 2015 בתל אביב־יפו מגלה תמונה הפוכה של ישראל. מה אפשר ללמוד ממנה על העיר ועל השמאל?

25 במרץ 2015

המחנה הציוני לקח בגדול את קלפי מספר 388 ברחוב צייטלין: כמעט 43 אחוז מהקולות. למקום השני הגיעה מרצ, עם 21 אחוז. יש עתיד הסתפקה ב־13 אחוז מהקולות. הליכוד, שקיבל בבחירות האחרונות את מספר הקולות הגדול בתולדותיו (כמעט מיליון), אסף בקלפי 388 רק 40 מצביעים. כמו בקיבוץ של השומר הצעיר. ואפילו שאין ערבים בשכונה, הרשימה המשותפת קיבלה קול אחד יותר מליברמן. אני חושב שיכולתי לנחש את התוצאות האלו מראש. אני גר בשכונה הזאת כבר כמה שנים טובות, ואף שאני מת עליה, גיוון אף פעם לא היה הצד החזק שלנו. אנחנו הפנטזיה הליברלית הישראלית: כולם אצלנו דמוקרטים ושוחרי שלום, מקבלים את האחר ומסבירים פנים לזר. העובדה שאין ממש זרים אצלנו, אין דתיים, אין ערבים ואין מבקשי מקלט, כמובן די עוזרת.

אתר ועדת הבחירות המרכזית, שמציג את נתוני ההצבעה לפי קלפי או עיר, הוא מכרה זהב לאנתרופולוגיה ישראלית מהסוג הזה. הדבר המטריד ביותר שהוא מגלה הוא שכל הסטריאוטיפים עלינו מדויקים למדי. אנחנו מתנהגים בדיוק כמו בבדיחות בטלוויזיה ובמופעי הסטנד־אפ. תל אביב היא שתי ערים: אחת של ליכודניקים וש"סניקים, של מבקשי מקלט ושל הזדמנויות נדל"ן – והשנייה היא בירת האשכנזים, נובורישים של היי־טק ושל כסף ישן ודירות מההורים, עיר של חנויות קונספט וקוראי “הארץ". לא במקרה מפת ההצבעה דומה באופן מטריד למפת הפערים הכלכליים בין השכונות בעיר, שהתפרסמה ב״דה־מרקר״ לפני כמה שבועות.

אחרי הכאפה שחטפו מכוני הסקרים בבחירות, אני יכול לחסוך להם את הניסיון לאתר את מצביעי השמאל בבחירות הבאות – פשוט לכו אחרי הכסף: בצפון־מרכז המחנה הציוני מנצח. מצפון לירקון, ברמת אביב, בצהלה ובשיכון דן, לוקח יאיר לפיד את המקום השני (כי מישהו צריך לדאוג לבעלי הג'יפים). מרכז העיר הלך על מרצ, עם כמעט רבע מהקולות. אם זה היה תלוי במצביעי לב העיר, היו למרצ יותר מנדטים ממועמדים לכנסת. לעומת זאת בתל כביר, בשכונת התקווה ובשפירא הליכוד וש"ס מנצחות. פריפריה, מתברר, לא חייבת להיות במרחק שעה וחצי נסיעה; היא יכולה להתקיים גם ממש מתחת לאף.

על קו הגבול בין השמאל לימין נמצאות שכונות הג׳נטריפיקציה. אין לכם מה לחפש דירות זולות בנווה שאנן או בגבעת הרצל: מצביעי המחנה הציוני כבר השתלטו על השכונות האלו. מרכז יפו שייך לרשימה המשותפת, אבל באזור הנמל היוקרתי המחנ"צ ומרצ שולטות. מישהו חשב אחרת? אני חושב שהמפה הזאת צריכה לתת שיעור לא רע בצניעות למפלגות השמאל. השפה האוניברסלית שלהן, שמתיימרת לדאוג לכו־לם, לא שכנעה בסוף אף אחד. התל אביבים הצביעו לפי זהות ומעמד, בכל שכונה ובכל רחוב.

השכונה הכי קוסמופוליטית בתל אביב איננה פלורנטין ובטח שלא נווה צדק אלא ככל הנראה יפו ג', שבה גרים בכיף מצביעי הליכוד והרשימה המשותפת, ליברמן ומרצ, המחנה הציוני וש"ס, ולכל אחת מהן נציגות מכובדת. העיר כולה היא תמונה הפוכה של המדינה. אצלנו השמאלנים מקיפים את הימנים: מרצ, העבודה אחוז ויש עתיד לוקחות כמעט 60 אחוז מהקולות ביחד, והליכוד מסתפק בפחות מ-20. כל סרטוני בנט ההיפסטר לא עשו רושם על התל אביבים. הבית היהודי לקח בכל העיר פחות מ-9,000 קולות קולות (בערך שלושה אחוזים).

בשלב הזה הדבר הכי קל הוא להכות על החזה ולטנף את הבועה שלנו. ירושלים מחוברת, אנחנו מנותקים. תל אביב לא מבינה את ישראל, ולכן ישראל שונאת את תל אביב. זה מה שכולם אומרים היום. אבל מי בכלל אמר שעיר חייבת להיות מדגם מייצג? באריאל לקחו בנט, ביבי וליברמן 75 אחוז מהקולות. גם התוצאה הזו לא מזכירה בכלום את הממוצע הארצי. אז נכון, תל אביב היא עיר שמתכחשת למקום שלה במזרח התיכון, עיר שהתושבים הראשונים שלה הלכו בחליפות על שפת הים והגישו עוגות קצפת בחמסין, אבל האשליות האלו הן גם משהו מהקסם של העיר המוזרה והחמודה הזו. את הג'נטריפיקציה צריך לנסות לעצור, אבל אין סיבה אמיתית להצטרף למקהלת ההייטרים. באחד העיתונים גילו השבוע שהתוצאות של המפלגות הגדולות ברחובות דומות באופן המובהק ביותר לממוצע הארצי. שם בטוח אין בועה, אבל אני מעדיף להישאר בתל אביב.