עם הראש בקיר: בדידותו של ההדיוט העומד מול יצירת האמנות

הכניסה לגלריית האמנות היא כניסה לתוהו: היא נטישה חדה, כואבת כמו לידה, של שם האב הלאקאניאני, של החוק האגמבני, והידחקות, לכאורה מבחירה אבל בעצם מאונס – בחזרה אל המדומיין, כמו כניסה אל הרחם הטרום לשוני, שבו הלמות הלב של האם מכוננות את השפה היחידה שהעובר מכיר ומבין. וכך ניצב לו המבקר, מופשט מכליו המודרניים, מעומת שנית עם אותם ציורי מערות שהיו תחילת הסוף של האינטואיציה, סבור בטעות שעיניו יספיקו לו אולם מבין בחטף, באימה, שצעד רחוק מדי אל תוך הסמלי ונפל סופית מהרמה השטוחה והגבוהה של המשמעות הדה־סוסיירית. הוא עתה מגלה שבגדי המלך הסימבוליים שהעניק לו המסומן הם בעצם שקופים, לא קיימים, והוא עירום ואבוד, כלוא בתוך שטח ההפקר של הדיפראנס הדרידיאני. כפלא, זוהר כנשמתו של מרסלוס וואלאס שהשטן הוציא מעורפו ושם במזוודת ג'יימס בונד, מופיע מולו הטקסט האוצרותי. מפתח לכתב החרטומים שהוא האמנות. אלגוריתם "עדי שמירי" לשבירת הקידוד החזותי. ורגיליוס למוצא את עצמו באפילת היער במחצית הדרך של חייו.

ואז זה מגיע: "הבניית היחסים הוויזואליים [היא] כניסיון ליצור רגעי יציבות בכאוס או ניסיון לגעת בחוויית חוסר היציבות. יציבות זו היא ההרף בו נוצרת משמעות, רגע לפני שהיא משתנה במפגש עם דימוי אחר. זו תערוכה שמספרת על האינטנסיביות של המפגש עם פני השטח של המציאות כמו שהיא יכולה להופיע במראה, במגע או במילה" (מתוך הטקסט שליווה את תערכות היחיד של ליאור אופיר בגלריית המדרשה ב־2015). זה לא עוזר לי, בן אדם, תסביר לאט, במילים פשוטות, מה בעצם אני רואה על הקיר או על הרצפה או תלוי מהתקרה. תעזרו לי.

מספרים על לאקאן שאימץ לעצמו את הז'רגון הבלתי נסבל שלו, האסוציאטיבי לחלוטין, כדי לסנן את הקהל. אט אט, לאורך ההרצאה, התרוקנו השורות מכל אלו שניסו עד כלות המשאבים המנטליים שלהם להבין על מה לעזאזל מדבר הגאון הפסיכואנליטי, ונותרו רק אלו שהבינו אינטואיטיבית את מה שרצה להגיד, ואלו היו כמובן החכמים. הדיוט שכמוני, מבוהל כמו ילד מול יצירות אמנות שקשה לי להבין, אני נמלט אל הטקסט שמלווה את התערוכה כמוצא שלל רב: תנו לי מילים! מילים אני מבין!

זו אמנם בושה שאני מחובר יותר למילים מאשר לדימויים, הרי זה כלי מנותק מהמשמעות האמיתית של הדברים, זה כלי חדש יחסית של המין האנושי בעוד החזותי היה לנו תמיד. אבל זה מי שאני, שלא באשמתי סירסו לי את יכולת הפרשנות החזותית וציידו אותי רק בשפה, אז תנו לי מילים. והנה אני לא מבין את המילים. אפילו את המילים כאן אני לא מבין, באקס טריטוריה הזאת של גלריית האמנות. זאת אומרת, את המילים לפעמים אני מבין אבל לא את הצירוף שלהן, ואם אני במקרה מבין את הצירוף שלהן אני לא מבין איך זה אומר משהו קוהרנטי על התערוכה שאני לא מבין.

אני באמת רוצה להתנשא מעל הטקסט של האוצר בתערוכת האמנות, אבל אני לא מצליח. אני מקנא. אני אכול תחושת אשמה של טמבל, כאילו חוסר ההבנה שלי הוא באחריות שלי בלבד. אני רוצה להגיד שהאוצר הוא פוץ מקושקש שמחרטט מילים גבוהות בחוסר אחריות, אבל אני עצמי פוץ מקושקש שמחרטט מילים גבוהות בחוסר אחריות, ובכל זאת אני לא מבין. זוהי שפת הסתרים שרק יודעי ח"ן מבינים אותה, את השפה ששדה האמנות מתנהל מולה בטבעיות של מרגלים במותחן הוליוודי, היודעים את כל השפות ומסתדרים בלי מבטא בכל מדינה שאליה הם מגיעים. בתסריט הזה אני הסייד קיק הדביל שמתעקש להצטרף לג'ייסון בורן בהרפתקה אף שאין לי שום כלי להתמודד עם האתגרים שלה, רק כדי שבסרט ההמשך אני אמות בסצינה הראשונה.

כמו ילדים אל מול הריק. צילום: בן קלמר

לפעמים נדמה לי שגם האוצרים רוצים משהו אחר. כמו ב"פועל טבעי", התערוכה היפה של ליאור גריידי בגלריית הקיבוץ המצוינת. מה הטקסט אומר? "גריידי מעונין להבליט את תהליך העבודה ולהשאירו פרום. הוא יוצר גודש, חזרתיות וחוסר היררכיה בין דימוי לבין דרכי יצירתו. הוא מבטל גם את המרחק בין עצמו לבין תוצריו – בתנועתיות גופו כאשר הוא יוצק וטובל את הכתם בריכוז רב ובחזרתיות האובססיבית שדורשת גם מלאכת הרקמה. זהו תהליך כמו טקסי שעובר הלוך וחזור מן הכתם אל הזיכוך, שבסופו הוא מצטט ורוקם 'ואולי לא היו הדברים מעולם'. ואי אפשר שלא להיזכר בכך, שבימים אלה משחררים את המסמכים הקשורים בילדי תימן מן הארכיונים ומן ההכחשה".

יש פער מעודד, מנחם כל כך, בין הפסקה כולה למשפט האחרון. משפט שאומר משהו באופן ברור שנראה כאילו הוסיפו אותו בסערת רגשות בלתי מתווכת לטקסט, לנוכח החדשות של העולם המציאותי שבחוץ, שפתאום אי אפשר היה להתעלם ממנו. אולי כל האוצרים רוצים לכתוב את כל הטקסטים שלהם כמו המשפט האחרון בפסקה הזאת: ברורים, רלוונטיים לצופה האקראי, עם רפרנס מוכר ובהיר. אבל הם לא יכולים, יש חוקים למשחק הזה, יש להקפיד על משפך צר שרק הנבחרים יוכלו לעבור בו.

אתם לא מבינים, אנשי האמנות, את בדידותו של ההדיוט הניצב מול יצירת האמנות. זה מקום קשה, מעליב שבו מתברר לך שחסרים לך כמה כלים נדרשים מאוד. הרבה מאוד אנשים נמלטים לביטול מוחלט של אמנות, אבל אני לא מוכן לזה, אני מתעקש. אני ממשיך לעמוד מול יצירת האמנות מבולבל ונסער, מתקשה לדעת אפילו אם אני אוהב את זה או לא, לפני שאני שואל את חברי האמנים. זה פלא בעיניי. אמנים ואנשי אמנות נכנסים לחלל תערוכה ומהר מאוד יודעים אם הם אוהבים את האמנות או לא, אם היא טובה או לא! איך אתם עושים את זה? למה לא נתנו לי את זה?

אבל מול הטקסט האוצרותי קשה אף יותר. זה כאילו אתה שוקע במים סוערים, מישהו זורק לך גלגל הצלה ובעודך משתחל לתוכו כדי לצוף ולשאוף קצת אוויר אתה מגלה שמתוך סירתו הבטוחה המציל שלך מחרבן עליך. נראה שהוא צוחק, אבל לא בטוח. אולי זה פרצופו המתעוות בלחץ המעיים. הטקסט האוצרותי אמור לבאר, לחבר את הצופה הבלתי מיודע לעולם המסתורי והיפהפה של האמנות, אבל בקריאתו האופק פתאום מתרחק אפילו יותר, נמתח אל עבר האינסוף, בלתי נגיש.

אני לא רוצה לכעוס, אני רוצה שתצילו אותי. אנחנו חיים בעידן שבו פייסבוק מתרגמת לי בשנייה פוסטים מסינית. פייסבוק עושה עבודה עלובה בתרגום, אבל היי – היא לפחות מנסה.