"בוג'ק הורסמן": הסיום הכי טוב שאפשר לחשוב עליו

מוזר לצפות במקבץ שמונת פרקי הסיום של "בוג'ק הורסמן" (המחצית השנייה של העונה השישית והאחרונה). קצת יותר משש שנים עברו מאז ש"בוג'ק" הופיעה לראשונה בנטפליקס בתור אחת מסדרות המקור הראשונות שלה אי פעם. גם בעונות הגדולות וגם בעונות החלשות שלה, היא מעולם לא הייתה דומה לשום דבר אחר. היו לה שאיפות דרמטיות גדולות, היה לה בוז עמוק לשאיפות הדרמטיות של עצמה (ולסדרות המופת שהיא עמדה על כתפיהן) וגם מחויבות עמוקה לטמטום, לנונסנס ולבדיחות על חיות. כמו לראות את טוני סופרנו עם אף ליצן. ואיכשהו, היא גרמה לכל זה לעבוד, רוב הזמן.

העונה השישית והאחרונה, על שני חלקיה, היא קודם כל חזרה מדויקת למוטב של הסדרה, ולהבנה של מה הפך אותה לתופעה התרבותית שהיא. אחרי שתי עונות שבעיקר מעדו לכל הכיוונים, עם יותר מדי פרקי קונספט והתמקדות בדמויות המשנה הקריקטוריות ברובן – "בוג'ק הורסמן" חוזרת, סוף סוף, לעסוק בבוג'ק. חלק מההתרחקות שלה מהגיבור שלה – סוס-אדם דכאוני, אלכוהוליסט ומסומם, כוכב טלוויזיה לשעבר עם שלל הרגלים רעילים – נבע מחוסר רצון, עליו הסדרה הצהירה במפורש כמה פעמים, להמשיך להאדיר את ההתנהגות שלו. אבל הסדרה נבנתה סביב בוג'ק, על כל פגמיו ובזכות פגמיו, וכאן "בוג'ק" סוף סוף מתחייבת להשלים את הסיפור שלו, עם כל הקושי שבדבר. היא לא עושה את זה מושלם, אבל היא עושה את זה מצוין ומכל הלב.

את החצי הקודם של העונה בוג'ק בילה בעיקר בגמילה (יחסית מוצלחת) משלל ההתמכרויות שלו, ונראה מחויב מתמיד לסובב את החיים שלו לכיוון חיובי יותר. עם זאת, צמד עיתונאים (דמויות בעלות פוטנציאל שלמרבה הצער לא מתפתחות לשום דבר מעבר למלאכי חבלה בתוכניות שלו להמציא את עצמו מחדש) יוצאים לדרך לפרסם כתבה שתחשוף את שלל ההתנהגויות הרעות שלו, ובעיקר את המעורבות העקיפה-אבל-ישירה-מספיק במוות של כוכבת הילדים המתוסבכת שרה לין, אי אז בעונה השלישית. בזמן אמת, המוות שלה הרגיש כמו מהלך תסריטאי לא מאוד מתוכנן, שנחת בלי יותר מדי אימפקט – באופן כללי, משהו שהסדרה נטתה לעשות עם מהלכים עלילתיים גדולים. אבל הסיום הוא הזמן למהלכים עלילתיים גדולים, ולשם שינוי "בוג'ק" מצליחה להצטיין בהם, ועל הדרך עוד צריך להחליט אם אנחנו בעד בוג'ק או שאולי אנחנו נגדו, או גם וגם. למרבה המזל, הסדרה חכמה מספיק – הכי חכמה שהיא הייתה מזה שנים – בשביל להימנע מתשובות חד משמעיות, והיא בו זמנית מעבירה את הביקורת הכי נוקבת שהיא העבירה על הגיבור שלה אי פעם וגם חומלת עליו באמת.

למרות שהפרקים האחרונים עוסקים כמעט בלעדית בבוג'ק, הם עדיין מרגישים דחוסים וצפופים, כולל סימוני "וי" על כל סימני ההיכר של הסדרה: משברים דרמטיים, פרק שמתרחש כולו בתוך חלום, תפניות בלתי הגיוניות בכוונה מובהקת ברגע האחרון ממש. כל זה מגיע לפיצוץ של ממש ברגעים הראשונים של הפרק האחרון, שמריץ אירועים דרמטיים בפאסט פורוורד, רק בשביל להקדיש דקות ארוכות לסצינות איטיות ועדינות. זו החלטה נהדרת, שמרפררת – כמובן – לסצינת הסיום היפהפיה של העונה הראשונה, עם בוג'ק ודיאן על הגג. מבלי להתפשר על המחויבות שלה לאכזריות של החיים, "בוג'ק" עושה כמיטב יכולתה בשביל לתת לנו משהו שהוא, לפחות במונחים של הסדרה, סוג של הפי אנד. זה הפי אנד שעובד בזכות העובדה שהוא עצוב. זה הופך אותו לאמיתי ומשכנע, ולכן אפשר להאמין גם לרגעי החסד שבו. זה יפהפה. זו הסגירה הכי טובה שהסדרה הזאת יכלה לבקש לעצמה.