בטלוויזיה ובפוליטיקה נמנעים מעיסוק במהות. על זה הבחירות האלה
התלונה החמה של מערכת הבחירות הזאת היא "למה עוסקים ברכילות ולא בנושאי המהות". התשובה המצערת היא שבטלוויזיה לא נשאר מי שינהל דיון מהותי, בפוליטיקה אין פערים שמאפשרים דיון כזה, לציבור אין יכולת להקשיב ולאיש אין משהו מעניין לומר. זה לא הולך למקום טוב
התלונה הכי חמה בסביבה, שרצה חזק במיוחד בימים האחרונים, היא על "הנושאים של הבחירות". מין דיבור כזה שטוען שמערכת הבחירות עוסקת בדברים שוליים ורכילותיים בזמן שהיא צריכה לסוב סביב נושאים מהותיים. אבל בואו נשאל את זה אחרת – מתי הייתה פה מערכת בחירות על נושאים מהותיים בפעם האחרונה? ואיך מנהלים בחירות על נושאים רציניים בעידן הרשתות החברתיות ותקשורת המיינסטרים שרודפת אחריהן עם הלשון בחוץ?
לא יודע אם שמתם לב, אין פה בתקשורת שום דבר עמוק יותר. ואם יש, אין לו רייטינג. כי לאף אחד אין יכולת להקשיב. וגם לאף אחד אין מה להגיד. כי אין הבדל. אתם באמת חושבים שיש פערים בטווח שבין לפיד לליכוד בתחומי הכלכלה? החברה? אפילו הביטחון? הסיבה שהקמפיינים לא עוסקים ביחסים עם הפלסטינים, למשל, היא שאף אחד (כמעט) לא רוצה לחשוב על זה מעבר ל"ניהול הסכסוך". מדינת ישראל לא מוכנה באמת לעשות את השיחה הזו. כי הרי היא שיחה לא נעימה. סיפוח אומר מות ה"יהודית ודמוקרטית" (לפחות של אחת מהן). האופציה השניה היא קווי 67'. מי שמדבר על אמצע משקר.
ובאמת שזאת רק דוגמא. אין שום הבדל באידיאולוגיה הכלכלית של הליכוד, כחול לבן ויש עתיד. כולם מבטיחים לטפל ביוקר המחיה אבל שומרים על החברים שלהם, אז עושים רק בשוליים. כולם מדברים על תחבורה ציבורית, אבל משקיעים בכבישים. כולם מדברים על מחיר הדיור, אבל מבינים שאין להם המון מה לעשות בקשר לזה בלי דיור ציבורי.
עכשיו על כל זה תוסיפו את חבורת הפופוליסטים שנקראת בטעות "התקשורת הישראלית". אנשים שזנחו כל בדל מקצועיות ומכרו אותה לטובת הרייטינג, רק כדי לגלות שאף אחד כבר לא קונה את הסחורה שלהם. גם אם צץ כאן מדי פעם פוליטיקאי שחורג מהקלישאה (לא צץ, אבל נניח), תסמכו על התקשורת שהיא תדע להשטיח אותו לעובי קרפ.
ואותו הדבר נכון גם לגבי הקמפיינים. עובדתית, אין שום קמפיין פוליטי בשנים האחרונות שהזיז כאן משהו. אפילו לא קצת. אנחנו קפואים בתוך לימבו פוליטי שאף קמפיין לא יכול להזיז אותו. הציפייה מהמפלגות לבוא עם איזה יציאה אדירה שתשנה באופן ניכר את המצב הפוליטי היא לא פחות מבדיחה. לא היה איש קראייטיב במדינה שלא ניסה. רובם עבור יותר מגוף אחד. התוצאה היא כישלון, אחרי כישלון, אחרי כישלון.
אז מה נשאר? לרכב על הטיפשות של התקשורת, כמובן. לעשות פרובוקציות מטופשות כמו לשבת על גג מכונית באיילון, ולקוות (די בצדק) שהתקשורת תגיע בריצה. "כי יש לזה רייטינג" (אין לזה, אבל נניח). הבעיה היא שברמה הפוליטית גם זה לא עובד. זה מקסימום יכול להעביר קולות מ"שונאי הפרקליטות" בליכוד (כלומר אלו שדואגים רק לתחת של עצמם) לשונאי הפרקליטות והערבים של בן גביר וסמוטריץ' (שלא דואגים לתחת של אף אחד, רק לתחושת העליונות היהודית שלהם).
והאמת? היא כואבת. אין שום פתרון נראה לעין למערכת הפוליטית הישראלית במצב הנוכחי. כדי שנוכל לראות שינוי כלשהו, המערכת עצמה צריכה להשתנות, מספר חברי הכנסת חייב לעלות, שיטת הבחירות חייבת לשלב בחירות אזוריות ואישיות. כל עוד אנחנו בידיים של 120 חברי הכנסת, במיוחד החבורה הספציפית הזו, זה לא הולך לשום מקום טוב.