מקומו של הגבר הלבן (כמעט) מתערער, והסטנדאפ הישן מתעורר

דקה אל תוך "נמר של נייר", ספיישל הסטנדאפ החדש של ביל בר בנטפליקס, מתחיל בר להתלונן על משטר הפוליטיקלי קורקט ובכך שובר שיא בתחרות "מי סובל יותר" שהקימו הקומיקאים הגברים המצליחים בארה"ב מאז עליית תנועת מי טו. נכון שמשעמם לקרוא עוד ביקורת על סטנדאפ שכוללת את צמד המילים האלה? גם אותנו. אבל בר יורד על המאבק הפמיניסטי באופן כל כך אובססיבי שהוא לא משאיר לנו ברירה אלא לעסוק בו שוב. משם עובר הקומיקאי לדבר על הביקורת שספג בריאן קרנסטון בהיותו שחקן בריא שגילם בסרט דמות של אדם משותק. "למה דווקא הוא? כי זה משחק. אם היה שם אדם משותק, זה נקרא לחיות, לא לשחק!!!", עונה לעצמו בר. בדיחה מצחיקה, יש לומר, אבל קשה ליהנות ממנה כשהיא מוגשת על סף עצבים גבוה כל כך.

וזה העניין עם בדיחות על לוחמי הפוליטיקלי קורקט: לפעמים מדובר באנשים באמת קיצונים, מגוחכים ומטופשים, אבל אתה לא רוצה לרדת לרמה שלהם. ברגע שנתפסת רושף אש יותר מצייצן טוויטר נודניק, אתה נראה מגוחך באותה מידה ומתחשק לתת לשניכם כוס מים. יש שיאמרו שזו הדמות של ביל בר, טייק איט אור ליב איט. הוא השכן הרדנק הנרגן שמעביר את ימיו במרפסת עם רובה ציידים. אז הדמות הזו עובדת, אבל בכמה תנאים, ואלה, בעיניי, גם התנאים להצלחתו של סטנדאפ פוגעני. ראשית, הכל מותר כל עוד זה מצחיק. תנאי חמקמק, שכן קשה לקבוע מה מספיק מצחיק ומה לא. התנאי הפשוט יותר לשיפוט הוא שאת הפגיעה בזולת מוכרחה לאזן מידה יפה של הומור עצמי. אבל בר מתקשה להיפרד מהסטנדאפ הישן, זה שהסטנדאפיסט בו הוא מלך הכיתה הבריון. בעידן שבו מקומו של הגבר הלבן (כמעט) מתערער, נראה שקם לזן הזה של ההומור ביקוש מחודש, גבוה מאי פעם.

"אני לא מבין מה קורה… אבל נשים לבנות התחילו את זה", נוגס בר בסיפוק בפרי המיזוגני האסור. הקהל יוצא מגדרו ומריע, רובו כנראה בוגר בתי ספר לפיתוי שנכשלו במבחן המסכם. "מסתבר שממש קשה להיות אישה לבנה באמריקה", הוא מפטיר בסרקזם ופורץ בצחוק הלפריקון השיכור שלו. "אני מתאר לעצמי שזה קצת פחות מדהים מהחיים שלי". לך על הרבה פחות, בר. הרבה פחות. גם בדיחות מדויקות שמביאות משהו חדש יותר מ"נשים מעצבנות", למשל, "מתי נשות ראשי ממשלה התחילו להתנהג כאילו הן נבחרו?", מוכרחות להיהרס בבכיינות קורבנית על כך שברגע שתהיה ראש ממשלה אישה, והגבר שלה יעז לפתוח את הפה – הפמיניסטיות מיד יתקוממו נגדו. האירוניה זועקת למרחק, אבל בר לא מנצל את ההזדמנות כדי לרדת על עצמו שלמרות שמעולם לא הייתה בארה"ב נשיאה אישה, הוא עדיין מאויים ממנה.

לאחר 23 דקות של סבל לצופות, בר מסכים סוף סוף לזנוח את התחביב המרכזי שלו – שנאת נשים – ועובר לדבר על פציעותיו שלו. הטרדה מינית שעבר בעצמו, ריבים עם אשתו, חג מולד טראומתי מהילדות, ניסיון כושל להירגע באמבטיה חמה, זכרונות מימי קלטות הפורנו ועוד מתחום החוויות המצלקות. גם הבדיחות האלה לא חפות מעקיצות כלפי אוכלוסיות נדכאות, אבל מצליחות להצחיק בזכות השילוב של שנאת זולת עם שנאה עצמית. בהמשך בר צוחק על כך שאם ינסה מערכת יחסים עם רובוטית הוא עלול להתמכר. "אני לא אוכל לחזור לאישה אמיתית אחר כך, עם כל הצרכים והרצונות שלה", הוא פולט בגועל, ובכך לא רק מפגין תסכול כלפי נשים אמיתיות אלא מעביר ביקורת על הילדותיות שלו עצמו. הקהל שואג מצחוק. אין מה לעשות, זה המתכון: חשיפה של פגיעות מעוררת אמפתיה וצחוק, הפגנת שרירים לכל היותר מעודדת את מי שלא בטוח שיש לו.

בעקומה העולה הזו ממשיך המופע להתקדם עד לסופו המצוין. עם כל בדיחה מגלה בר עוד בגרות וחושף יכולת להצחיק – לא מתוך המכנה המשותף הנמוך ביותר, אלא מתוך התבוננות רפלקטיבית ומורכבת. אם ככה, למה נאלצנו לעבור 23 דקות מדכאות כל כך על מנת להגיע לחצי שעה איכותית ומהנה? למרבה הצער, בדומה לעוד כמה מגדולי הסטנדאפ האמריקאי, כמו ריקי ג'רווייס או דייב שאפל, גם בר מקדיש נתח גדול מהמופע כדי למחות נגד ממסד הפוליטיקלי קורקט על חשבון ההומור. מה שמציל את המופע, הוא שאיפשהו באמצע, נזכר הנמר להודות שהוא עשוי מנייר.