ק-פה האנוי: אופציה כשרה סבירה? אולי. לא בסטנדרט של תל אביב

וייטנאם הייתה החופשה המשפחתית האחרונה שלנו בחו"ל, קצת לפני הקורונה. מסע של שלושה שבועות, מגבול סין בצפון ועד לדלתא של נהר המקונג בדרום, מלא בנופים עוצרי נשימה, ערים קסומות ועושר קולינרי בלתי נתפס. השפעות סיניות מצד אחד ושנים של קולוניאליזם צרפתי מהצד השני, יוצרים שילוב טעמים וטכניקות שמעיף לך את חוש הטעם למקומות שלא ידעת שבכלל קיימים. הבעיה עם חוויה מוצלחת כזאת, זה שגם אחרי שלוש שנים אתה לא מפסיק להתגעגע.

וזאת בעיה. כי בניגוד למטבח התאילנדי, שאומץ בחום על ידי הישראלים, המטבח הוייטנאמי אף פעם לא באמת תפס בתל אביב. אומנם מאז שיש את אל מנו, המצב השתפר, אבל עדיין אפשר לספור על יד אחת את מספר המסעדות הוייטנאמיות בעיר. במקרים כאלו אתה לוקח מה שהיקום נותן לך. בשבוע שעבר, כשעוד גל געגועים תקף פתאום (מעניין מה באווירה מסביב כרגע גורם לבן אדם לחלום על המקום הכי רחוק שהוא היה בו), ומצאנו את עצמנו לגמרי במקרה באזור כיכר רבין, הבנו שמדובר ברמז, ומייד התיישבנו בק-פה האנוי.

התחושה הראשונית כשאתה נכנס בדלת היא שיש פער בין האפקט שניסו לייצר במסעדה לבין מה שיצא בפועל. אולי שאולי זה סתם מסך הקטיפה האדום שמנסה לשדר אלגנטיות אבל יוצר אפקט של כניסה לאוהל שהילדים בנו מסדינים בסלון. לא שזה משנה משהו. את מרק הפו הכי מוצלח שיצא לנו לטעום, אכלנו אצל אישה מבוגרת, בעיר העתיקה של הנוי, במסעדה קטנה שנראתה (והריחה) כמו מוסך אופנועים, ישובים על ארגזי פלסטיק מול שולחן מאולתר. אז עם כל הכבוד לתקרה הגבוה ולעיצוב, בואו נדבר על האוכל.

>> ויקי כריסטינה הוא אחד המקומות הנעימים בעיר. האוכל פחות
>> ארוחת השנה: רוצו לפופ אפ של מחניודה ואסף גרניט בתל אביב

התחלנו עם פלטה של מנות ראשונות שהסתובבה על הסקאלה שבין מוצלח ללא מעניין. היה שם סאמר רול, דף אורז מגולגל עם ירקות טופו ואיטריות, מנה שאי אפשר להרוס, אבל קשה מאוד להפוך אותה ליותר מסתם ביס, וכאן לא נראה שבכלל ניסו. תיבול? טעמים נוספים? משהו? כלום. הדבר היחיד הטוב להגיד עליה שהיא הייתה יותר מוצלחת מהרול הפריך עם הטופו. וגם זה רק בגלל שבלי הירקות, הטופו הרגיש בודד במיוחד, גם הקראנצ'יות המוגבלת לא הצליחה לעזור לכפר על הסתמיות.

החלק האחרון של הפלטה, הבאן המאודה ראגו בשר אסאדו, היה נקודת ההצלה של הפלטה (וכנראה של הערב כולו). שזה קטע, כי בכל שלושת השבועות בויאטנאם לא פגשנו אפילו פעם אחת באן מאודה, וגם לא מישהו אחר שפגש באן מאודה, אבל בתל אביב זה הפך להיות סימן היכר של המטבח הויאטנמי. למי אכפת, זה היה מאוד מוצלח. כלומר הלחמניה היא לחמניה מאודה, לא הייתי מבדיל בין עבודת יד לבין מוצר קפוא מהסופר, אבל הבשר היה מצויין, ושילוב המרקמים עבד לגמרי. באמת כיף של מנה. מה שאי אפשר להגיד על הבאן המאודה עם "שווארמה אסייתית" שהזמנו בנוסף. אולי כי השם בתפריט היה צריך להיות "שווארמה אגרסיבית". אין לי מושג מה זה היה, אבקת קארי או כורכום או איזה תבלין סיני שלא שמענו עליו, אבל התוצאה הייתה כל כך קשוחה, שכל ביס הרגיש כמו סוג של מבחן אומץ, ולא בקטע טוב.

סלט הטטאקי טונה היה שינוי של 180 מעלות. סליחה, הטונה בסלט הייתה שינוי של 180 מעלות. היא הייתה צרובה נהדר, טעימה והחליקה בגרון בעדינות מופלאה. הירקות שהיו מתחתיה בסלט לא הצליחו לעשות ביחד את השינוי ונעצרו בחצי הדרך. השילוב בין חסה שחתוכה גדול מידי, לתרמילי אפונה, תפוחי אדמה, שומר, ברוקולי וקרוטונים היה יותר בלאגן ופחות סלט. זה לא היה רע בשום צורה, אבל אין רוטב בעולם שיכול לאגד את כל זה למנה קוהרנטית.

>> ליגת האלופות: 22 המסעדות הכי טובות בתל אביב
>> לאכול בכיף: 21 מסעדות הקז'ואל הכי טובות בתל אביב

מרק הפו היה למרבה הצער יותר סלט ופחות טונה. רק שכאן הבעיה לא הייתה בלאגן, אלא דווקא דלות החומר. פו זה מרק שמתבשל במשך שעות, ויוצר ממש שכבות של טעם שאפשר להרגיש אותן בכל ביס. כל זה פשוט לא קרה כאן. במקום זה קיבלנו מרק שטוח להפליא, שלא לומר תפל, שמידי פעם יכולת להרגיש בו טעמים אבל עוד לפני שהבנת מה קורה הם התמוססו ונעלמו. ולא, הכשרות, היא לא תירוץ. אפשר לעשות מרק פו מוצלח גם בלי חזיר ופירות ים. המרק הזה לא בכיוון.

הבו-בון, מנת איטריות קרות וירקות עם עוף בג'ינג'ר חם, הייתה פוטנציאל למנה טובה, שנפלה בגלל כשל טכני. העוף היה מוצלח למדי, הקטע של הפרשי הטמפרטורות עבד מעולה, הבעיה היחידה הייתה שאי אפשר היה לאכול את זה, כי האיטריות, אולי כי חיכו יותר מידי בקערה, הפכו לגוש דביק ברמה שהיה קשה לערבב את המנה ומסובך אפילו יותר לחלק אותה לצלחות. חבל. זה באמת היה יכול להיות מוצלח. כדי לנסות ולהתנחם החלטנו לא להתייאש ולקחנו את גרסת הבשר של הבאן-מי הסמל של ההשפעה הצרפתית על אוכל הרחוב הויאטנמי, סנדוויץ' בבאגט. וזה לגמרי היה שווה את זה. הבגט הגיע עם רצועות בשר מצויינות, איולי, חמוצים, כוסברה ובוטנים. זה גדול. זה מושחת. זה מוגזם וזה נהדר. חבל רק שלצ'יפס שהוגש ליד הייתה תחושה של שקית קפואה.

קינוחים במסעדה בשרית כשרה הם תמיד סוג של סימן שאלה, אז עשינו את מה שאבא של הרשל'ה עושה כשהוא נוסע לשמורות אינדיאניות והימרנו. מצד אחד קיבלנו גלידת יוגורט קוקוס עם בראוניז נוטלה שהייתה מפתיעה לטובה. החמיצות של היוגורט שהייתה לגמרי מוגזמת בפני עצמה, איזנה באופן נהדר את המתיקות של הנוטלה, והטעמים של הקוקוס מאחור היו מוזיקת רקע נעימה שמכניסה אותך לוויב.

להימורים, חשוב לזכור, יש גם צד שני. ואנחנו קיבלנו אותו בצורת מרק מנגו קר עם טפיוקה. אז בואו נניח שניה בצד את העובדה שאם אתה כותב בתפריט שאתה מגיש טפיוקה שחורה קצת מוזר שהטפיוקה שאתה מקבל לבנה, כי זאת התקטננות, וכי יש בעיות יותר גדולות. כמו למשל ש"המרק" מרגיש כאילו מדובר במשהו שיצא ממש הרגע מקופסת פריגת קפואה. לא ברור לי מה זה המרקם הזה, ואיפה הוא מופיע בטבע, ויותר מזה – אין לי שום רצון לדעת. רק לנסות ולמחוק את הזיכרון הלא הנעים הזה ולא לדבר עליו יותר לעולם.

ק-פה האנוי היא לא מסעדה טובה. יש לה יציאות מוצלחות וכמה מנות טובות, אבל בסטנדרטים של תל אביב זה ממש לא מספיק. זה לא שאין כאן מנות סבבה, ויכול להיות שלשומרי כשרות, שמראש ההיצע שלהם מוגבל, זאת יכולה להיות אופציה חביבה, אבל בשורה התחתונה מדובר במקום שהשיא קולינרי שלו הוא לחמניה מאודה וסנדוויץ בגט. שזה לגיטימי לדוכן בשוק, אבל קצת בעייתי למסעדה.

2.5 כוכבים, 3 כיפות. ק-פה האנוי, מלכי ישראל 3

פלטת שרינג 98
טאטקי טונה 72
באו שאוורמה 52
מרק פו 74
באן מי 82
באו בון 74
מרק מנגו 42
גלידה נוטלה 42