זה אחד המקומות הכי נעימים שפגשנו. אבל אז הגיע האוכל

ספק אם יש בתל אביב מקרה עגום כל כך של פוטנציאל לא ממומש כמו מתחם התחנה. אזור כל כך מבוזבז עד שכמעט ושכחנו מקיומו (או יותר נכון: הדחקנו). ההוכחה המוחלטת שכשמנסים להנדס בכוח אזור בילוי זה לא עובד. וגם הקטע של "תנו לזה זמן, בסוף זה יתפוס" הוא לא משהו. עובדה.

עשרים שנה אחרי שנפתח לציבור, מתחם התחנה מרגיש כמו פיסת נדל"ן במצב אנוש אך יציב. בקיץ, בסופי שבוע, כשההמונים מסתערים לכיוון הים זה יכול להראות כמו מקום מתפקד. לרוב המצב הרבה פחות אטרקטיבי. לוקיישן מועדף לצילומי בת מצווה, אוסף חנויות שאיש לא יבוא במיוחד אליהן משום מקום, ואווירה קודרת וישנה ששואבת ממך את שמחת החיים. מקום שעל הנייר יש בו הכל, אבל במציאות אין בו כלום כמעט.

>> ליגת האלופות: 22 המסעדות הכי טובות בתל אביב
>> לאכול בכיף: 21 מסעדות הקז'ואל הכי טובות בתל אביב

כבר יותר מעשור, למרות תנאי השטח הלא פשוטים, ויקי כריסטינה מצליחה לשגשג במדבר הבילוי של מתחם התחנה. וברגע שמצליחים לשרוד את מסע הניווט ומגיעים אליה, גם נזכרים בדיוק למה. אומנם עכשיו "חורף" אבל זה לא מפריע לבר החיצוני להיות אחד המקומות הכי נעימים שפגשנו. ב-300 הימים של השנה שבהם כפכפים ושורטס תואמים למזג האוויר, זה לגמרי מקום לבוא אליו אחרי העבודה כמו טאפס בר ספרדי. להגיע בערב, לאכול, לשתות ולא לרצות ללכת הביתה.

ההתלהבות קצת הצטננה כשהגיע התפריט. זה לא שהוא היה רע, כמו שהוא נראה קצת כמו תאונה גנטית. כאילו מישהו הלך לכל המסעדות בתל אביב ואסף מנות אקראיות שחזרו על עצמן בהנחה ש"זה מה שהולך אצל הצעירים", ואז ערבב פנימה כמה טאפאסים, סטייק, דג שלם וכמובן בשר במשקל, כי למה לא (כי אתה לא מזמין בשר ב-550 ₪ לקילו במסעדה שבה יש קערה של סכום באמצע השולחן, זה למה לא).

אבל עזבו את זה, כי הנה מגיע האוכל. התחלנו בכרישה עם גבינת טולום, זעתר ופיסטוקים והופתענו לטובה. הגבינה הייתה אגרסיבית כמו שוטר בבלומפילד ותקפה בכל הכוח, אבל הכרישה והמתיקות שלה עשו עבודה נהדרת באיזון כל האנרגיה הזו, ויצרו ביחד חיבור מוצלח להפליא. הפיסטוקים הוסיפו את מימד הקראנץ' שרק הפך את הכל ליותר מוצלח. מנת הקרפצ'ו טלה, למרבה הצער, לא הצליחה לללכת באותה הדרך. כלומר אולי היא ניסתה, אבל טבעה בדרך בחומץ בלסמי. ולא תגידו "אופס, נשפך קצת יותר מדי חומץ". אנחנו מדברים על כמויות חומץ שמרגישות כאילו דחפת את הלשון לסודה קאוסטית (אל תנסו את זה בבית). היו עליו איזה צ'יפס חמודים שנתנו קראנץ', אבל גם הם לא הצליחו לצלוח את מחסום הבלסמי.

לא ביקשנו פיצוי על אירועי הקרפצ'ו אבל קיבלנו אותו בצורת שרימפס ולנסיה. זאת אומנם לא מנה זולה (תחליטו, אם זה טאפאס אז 82 שקלים זה המון, אם זאת מנה אז חמישה שרימפס זה ממש מעט) אבל היא ממש מוצלחת. במבט ראשון היא קצת מאכזבת, כי היא ניראת כמו לחם שמונח על משהו לא ברור, אבל מתחת לפרוסות הלחם התחבאו שרימפס שמנמנים שהיו עשויים בדיוק במידה וכל זה ישב על רוטב עגבניות אדיר, סוג של דיאבלו לא מאוד חריף, אבל מאוד מאוד טעים. אפילו הלחם, שבהתחלה אתה לא מבין איך הוא קשור, התגלה בדיוק כדבר שהיינו צריכים כדי לנגב את הרוטב עד הסוף.

מנת התירס והאספרגוס הייתה המשך ישיר של התענוג. קרם פולנטה רך ומלטף שעוטף את חלל הפה מצד אחד, גרגירי תירס וחתיכות אספרגוס צלויות נותנים את הקראנץ' מצד שני. חמאה חומה על הכל בתפקיד האזיקון שמחבר את הכל. עושר ואושר שנוחתים עליך במשחק של טעמים ומרקמים כשכל ביס רק הופך את הקודם למוצלח יותר. ההמבורגר (או לייתר דיוק, המבורגרון) לגמרי המשיך את המגמה. קודם כל כי מבחינת גודל הוא מושלם לבר אוכל. שניים וחצי ביסים בלחץ. אבל מעבר לזה הוא פשוט היה טוב ובמחיר מעולה. בשר מתובל, צ'דר מלמעלה, והכל בתוך לחמניה רכה ונעימה. זה לא תחליף לארוחת ערב, אבל לגמרי מנת טאפאס לגיטימית. גם מנת הסלקים האפויים הייתה מוצלחת. כלומר באופן יחסי, כי בסוף זה סלק בתנור, אבל השילוב בין הירקות לבין קרם גבינת טולום וגבינת ברי היה בדיוק מה שהיו צריכים כדי להפוך מסתם סלקים למנה.

אבל דווקא אז, בדיוק שכבר התחלנו לחשוב שיש כאן קטע טוב, הגיעו הפטאטאס בראבאס והחזירו אותנו למציאות בחבטה. שזה מדהים כי זה אפילו לא היה עניין של טעם. לא שהייתה לנו דרך לדעת את זה, כי קיבלנו משהו שהיה יותר קרוב לפחמים מאשר לתפוחי אדמה. מנה שלא ברור איך מישהו ראה אותה על הפס וחשב שלגיטימי להוציא אותה לאורחים.

>> בשבוע שעבר אכלנו בפופ אפ התל אביבי של מחניודה. כל כך הרבה וואו
>> MENA נראית כמו מסעדת שף עם פוטנציאל. אבל זה מראה מתעתע

הבשורות הטובות הן שהמלצרית הפגינה יכולת קליטה טובה בהרבה מהמטבח, זיהתה שלא נגענו במנה ולמה, ודאגה להוריד אותה מהחשבון. הבשורות הרעות הן שהקלאמרי שלקחנו במקום היו מנה איומה לא פחות. הם אמנם נראו פחות גרוע, אבל סבלו מבעיות לא פחות גדולות. למשל העובדה שהקלאמרי היו כל כך צמיגיים, שצמיגי כדורי (אם זיהתם את הרפרנס, אתם זקנים שגדלו בשרון) התקשרו כדי לשאול אם זה לא שלהם בטעות. או כמויות לא הגיוניות של תבלין לימון פרסי כתוש, שהשתלטו על שאר הטעמים ודי העלימו אותם. או צלחת שהצליחה להיות יותר מבולגנת וחסרת הגיון מהצעת חוק של חבר כנסת שמחפש לייקים. רק שהפעם כשהמלצרית הגיעה אמרנו שהכל בסדר. המחשבה על עוד מנה חליפית כזאת הייתה גדולה עלינו ברמה של לעבור ישר לקינוחים. אמ;לק: זה לא שיפר את העניינים.

הרעיון הבסיסי היה לנסות לקחת את הקינוחים הפשוטים שאי אפשר יהיה לפשל. ויתרנו על תחכום והלכנו על הבייסיק של מנת צ'ורוס ומנת גלידה. ובכן, מסתבר ש"אי אפשר" זה מושג יחסי. הצ'ורוס היו נוראיים. הם הרגישו תעשייתים וחסרי כל טעם. הרטבים שהגיעו איתם היו אפילו יותר סינתטיים וכל האירוע סתם השאיר טעם לוואי לא כייפי. היינו שמחים להתנחם בגלידה אבל היו בה כל כך הרבה גושי קרח שלא הבנו אפילו אם היא גלידה או סורבה.

ויקי כריסטינה היא דוגמה מצוינת של "פרדוקס ההצלחה הבודדת" (שהמצאתי ממש הרגע), הקובע שכל מקום שמצליח במקום שבו אין עוד מקומות – חייב להיות בהכרח בינוני. כי אם הוא היה רע הוא היה נסגר, ואם הוא היה טוב, הוא היה מביא עוד אנשים וסביבו היו נפתחים עוד מקומות. אולי בקיץ, כשנעים לשבת בחוץ, אפשר לסלוח על הפאשלות וליהנות מהאווירה מסביב או לפחות לקבל בהכנעה את הבינוניות הקולינריות בשביל הווייב. אם אתם באים במיוחד בשביל לאכול, אולי שווה להמשיך לנסוע ולחפש מקום אחר.

★★☆ 2.5 כוכבים
ויקי כריסטינה, מתחם התחנה 17ב', 03-7367272 (סגור: ראשון עד שלישי)

אצבעות כרישה 62
קרפצ’יו טלה 74
שרימפס ולנסיה 82
תירס ואספרגוס 48
מיני המבורגר 29
סלקים צבעוניים 67
קלאמרי 79
צ'ורוס 48
גלידה 44