לכאורה מדובר בבר יין. אבל מהמסעדה הזאת אתם תצאו עם חיוך

מאז שנפתחה לפני שמונה שנים, ברוט היא אחת הדוגמאות היותר מוצלחות בעיר ל"בר יין". ולא, אין צורך להיכנס שוב לדיון של מה זה "בר יין". אם יש משהו שלמדנו מאילון מאסק וטוויטר, זה שהדעה של כולנו נחשבת באותה מידה (אם אנחנו משלמים 8$ לחודש, כמובן), אז לדעתי, "בר יין" זה שם למסעדה עם שולחנות קטנים וכסאות לא נוחים. לאנשים אחרים יש דעות אחרות. רק שלעומת הקטגוריה המעורפלת, ברוט תמיד ידעה מי היא. האוכל הנהדר ולא שגרתי של השפים עומר בן גל ויאיר יוספי, ההקפדה על מטבח מקומי ועל תפריט מתחלף שידע להישאר מעודכן, היוו לאורך כל הדרך סיבות מצוינת להגיע לנחלת בנימין. רק שאז קרה דבר מוזר. בלי לזוז, בלי להשתנות, בלי לעשות כלום, ברוט מצאה את עצמה במרכז העניינים. ולא באופן מטאפורי, אלא בעולם האמיתי.

>> אנחנו לא מגזימים לגבי מה שקרה בנחלת בנימין. קבלו את המדריך המלא
>> מסעדת שף זה לא תוכנית ריאליטי. קילומטרז' עדיין לא איפה שהיא צריכה/רוצה להיות

כמו במשחק "סים סיטי" ובחסות המדרחוב הטקטי (מועמד בכיר בקטגוריית ביטוי השנה בתחום התחבורה), האזור הכי נחשב של תל אביב פשוט נבנה מסביב לברוט. בכמה חודשים, ממיקום סביר ללוקיישן הכי קטלני בעיר, שאלו אותי כיצד – ובאמת שאי אפשר להגזים באפקט של זה. בשנייה שאתה מתיישב, אתה נשאב כמעט באופן היפנוטי לאנרגיה הבאמת מרשימה של האנשים ברחוב. זה מלטף, וזה נעים וכבר לא אכפת לך שהכיסא לא נוח ושהשולחן קצת קטן. ואפשר להמשיך עם זה שעות, אבל יותר מעניין להזמין את כוס היין מחויבת הפורמט, ולהתחיל לדבר על אוכל.

חמש מנות, מה אנחנו ילדים? לקחנו את השבע. ארוחת טעימות בברוט (צילום: חיים יוסף)

במקום להתייסר בבחירות קשות (היו מספיק בחירות לחודש אחד), החלטנו ללכת על ארוחת הטעימות, שרוב המנות בה מופיעות גם בתפריט הרגיל. רק שכמו שכל מהדורת חדשות טורחת להזכיר לנו, אי אפשר לברוח מבחירות, וכאן האופציות היו ארוחת חמש מנות (220 ש"ח לאדם). או ארוחת שבע מנות (280 ש"ח לאדם). אל תסכלו עלינו בכזאת שיפוטיות. לא יכולנו להחליט אחרת.

ארוחת שבע המנות שלנו התחילה בארבעה פתיחים שהם מנה אחת. או כמו שהם כונו אצלנו: הטוב, הממש טוב, הרע והמה לעזאזל זה אמור להביע. השיא היה ללא ספק קובה נייה אינטיאס כבוש, מנת ביס שמצליחה גם להיות פרשנות מקומית וגם פרשנות קולינרית של סרף אנד טרף. למרות שברגע הראשון היא נראתה קצת לא קשורה – סוג של פרנקנשטיין בלי קשר בין האברים שלו – יש כאן כוסית חסה שבתוכה הבשר הנא, שמתובל בדיוק מרבי, ועליו, כמו גג פרגולה ללא רשיון, מונחת פיסת אינטיאס שמנמנה. ואז אתה לוקח ביס ויש יקום חדש של טעמים, מרקמים והיתרי בניה שרוקדים לך פסדובלה על הלשון.

אלו קרוטונים בשומן טלה? אלו קרוטונים בשומן טלה. ברוט (צילום: חיים יוסף)

סלט הבצלים הצלויים היה מוצלח, אם כי לא "מוצלח קובה נייה". הבצלים היו עשויים נהדר, עלי גרגר הנחלים נתנו מרירות נעימה והיה איזה קראמבל לא מזוהה מלמעלה שעשה את מה שקראמבל אמור לעשות – נעים על הלשון. גבינת הג'בנה עם גויאבה צלוי ועם קצח, הייתה החלק התמוה של האירוע. הגבינה, שהיא הבסיס לכנאפה, הייתה מעט תפלה, משהו שגם המתיקות של הגויאבה לא עזרה להציל אותה ממנו והטעם היחיד שאפשר היה להרגיש היה של גרגירי הקצח. על המנה הרביעית, סלט מסדואן, עדיף שלא להרחיב. נגיד רק שבכל פעם שהמלצרית תיארה את המרכיבים שלו היא פתחה ב"לפת" ולא שמעתי שום דבר שבא אחר כך. אם אתם מברי הסגולה שזה לא מטריד אתכם – אשריכם.

אחרי פתיח מאוזן יחסית, סשימי הטרחון בוינגרט דאשי היה… אין לי שמץ של מושג. זה לא קורה הרבה, אבל אין לי שום זכרון של המנה הזו. היא מופיעה בתפריט. יש לי איזה זיכרון עמום של צלחת שהייתה על השולחן, שלוש חתיכות דג טעימות עם משהו יוגורטי מלמטה, אבל לא מעבר לזה. יכול להיות שזה אומר משהו על המנה. יכול להיות שזה תחילת הסוף שלי. לא הייתי מהמר על התשובה.

את המנה הבאה לעומת זאת, אי אפשר לשכוח. התיאור בתפריט הוא "טייארין 43 ביצי חופש". וברור שמתבקשת כאן בדיחת משחקי הכס, אבל קשה לספר בדיחה על בדיחה. בפועל זאת מנת פסטה, והיא אחת הטובות שאפשר למצוא באזור. השילוב בין פסטה ביתית נדירה לבין רוטב חמאה כל כך עשיר שהוא שוקל לקנות רשת חברתית, הוא מעלף. התוספת של כמויות גבינה מגוררת מלמעלה הופכת את הכל לענן אומאמי שמופרח בחלל הפה.

הפתיחים לא אחידים, אבל השיאים, הו השיאים. ברוט (צילום: חיים יוסף)

לקלמרי טרידי היה את כל הפוטנציאל להיות נפלא כמו הפסטה. מאחורי השם הלא ברור הזה מתחבא תבשיל גרגירי חומוס בציר טלה שהוא לא פחות ממבריק, עם קרוטונים בשומן טלה שרק משיקולים זרים לא קיבלו עד היום ערך משלהם בויקיפידיה. השילוב בין שניהם הוא משחק מרקמים, טמפרטורות וטעמים מהסוג שחולמים עליו בלילות. הבעיה היחידה זה שאת כל זה שכחו לספר לקלאמרי שנשאר צמיגי והתעקש לקלקל קצת את החגיגה.

ואז הגיע הספיישל. המנה היחידה שלא מופיעה בתפריט הרגיל ואפשר לקבל רק במסגרת תפריט הטעימות היקר. עמוד שדרה של פרה ברוטב חמאה חומה. מנה מיתולוגית בתל אביב אם להסתמך על הרשימה הזאת. ולפני שנפנה לדבר על האירוע עצמו, ויש מה להגיד, חשוב לציין שאין שום סיכוי שהיינו מזמינים את המנה הזו מתפריט. עמוד שדרה? הדבר הזה שגילי, חבר שלי מ"קרנבל של בשר" מתאר כ"מרשמלו בשרי"? יש דברים שלא עושים. אבל בפועל, זה כנראה היה הדבר כי טעים שאכלנו לאורך כל הדרך. למרות שברור שזה פחות עמוד השדרה עצמו (מדובר באירוע קשוח מרקמית) ויותר רוטב החמאה. זה לא הגון שהרוטב הזה מסתובב חופשי ככה. אי אפשר פשוט לבקבק אותו ולמכור לפי ליטר? זה כל כך כיף וכל כך טעים שפשוט אי אפשר להפסיק ללקק אותו. עמוד השדרה זה פשוט מה ששמו בתוכו. גם אם היו שמים נייר דבק הייתי מלקק עד הסוף.

מיתולוגיה? בצדק. שדרה בחמאה חומה של ברוט (צילום: יחסי ציבור)

בשלב הזה, חייבים להודות, כבר היינו די גמורים, אבל עוד המתינו לנו המנה העיקרית והקינוח, ולא היה שום דרך שנוותר. בעיקרית נבחר "הטלה מנצרת", קבב טלה עם פאלדה על ירקות ברוטב לבן חמצמץ. הקבב עצמו היה מוצלח. הוא היה קצת יבש, מה שגרם לו להתפורר אבל הוא היה מתובל באופן מספיק מעניין כדי שזה לא יפריע. הירקות מלמטה, בעיקר כרוב, ותפוח אדמה היו מוצלחים אם כי קצת אנמיים, אבל שום דבר מזה לא שינה כלום כי בכל מקרה הכל היה רק קישוט לכוכב האמיתי של המנה – הפלאדה. הפלאדה, בטן הטלה, היא אחת השכבות הכי שומניות בגוף. אם מטגנים אותה מספיק זמן ונכון, היא הופכת לשלמות מרקמית, שילוב קטלני וכמעט בלתי הגיוני בין בשר רך לשומן קראנצ'י. הפאלדה של ברוט הייתה כל מה שאפשר לצפות מפאלדה וקצת יותר. ממש וואו.

אנחנו נסלח לכם על הכיסאות. ברוט (צילום: חיים יוסף)

בשלב הקינוחים רימינו קלות. היינו צריכים לבחור אחד. הסתבכנו. לקחנו עוד אחד אקסטרה. משהו בתיאור של המלצרית הביא אותנו לקחת ליאלי איסטנבול, מעין טייק על "לילות ביירות". זה היה חביב במקרה הטוב. מיותר, במקרה היותר קרוב למציאות. בטח הרבה בגלל שהמנה השניה שלקחנו הייתה פיסגה של שלמות: טארט צנובר. זה נשמע כל כך סתמי שאי אפשר לדמיין מה עומד מאחורי זה. ובכל זאת, לא זוכר מתי בפעם האחרונה נהנינו ככה מקינוח. בצק צנוברים, משובץ בדובדבנים שנותנים מכות של מתיקות ומעליו גלידת וניל ופרג, כל כך טעימה שהיא השיקה אלף גביעים. מנה שהיא כל כולה הנאה מתוקה מזוקקת.

ברוט מוכיחה כל פעם מחדש שהיא יודעת להמציא את עצמה מחדש. לאתגר את עצמה, ולחצוב את הדרך הנכונה. לא תמיד הכל מושלם, יש לפעמים יציאות תמוהות, הכיסאות באמת לא נוחים. אבל זה לא מה שחשוב כשיש אוכל נהדר ומעניין, אווירה מחשמלת ושירות נפלא שמוכיח שא-פורמליות וחספוס הן לא מילים גסות. הרבה יותר חשוב שזה מקום שאתה בהגדרה יוצא ממנו עם חיוך.

>> ברוט, נחלת בנימין 36. 4 כוכבים. ארוחת טעימות זוגית 440 ש"ח, ארוחת טעימות אקסטרה 560 ש"ח