הגגרין נאבק על קיומו. הסיבה? העירייה לא מוכנה להכיר בו כמועדון

בטיימינג מושלם ועצוב, באותו שבוע שבו מועדון הבלוק סגר את שעריו לאחר ארבע-עשרה שנות פעילות, עלה פוסט של אחד מבעלי מתחם הגגרין המתאר, לטענתו, התנכלות מצד העירייה ומחלקת הארנונה בפרט. הפערים המוזיקליים בין הבלוק לגגרין הם עצומים, אבל המרחק הגאוגרפי ביניהם שם אותם בסך הכל בשני הקצוות של דרך שלמה (ועוד פניה קטנה לקיבוץ גלויות) – וגם הבעיות עמן הם התמודדו ומתמודדים לאורך השנים הן דומות.

בניגוד לבלוק, בעלי הגגרין עוד לא סוגרים את השערים – גותים יקרים, אתם יכולים להירגע ולחזור לדיכאון הרגיל שלכם. ועדיין, הפוסט מתאר חוסר התחשבות מכעיסה בדבר סעיף ההגדרה של הארנונה תחתיו רשום המקום. "מחלקת הארנונה דורשים מאיתנו סיווג ארנונה שלא קשור לפעילות שלנו, סיווג שהוא לא מתאים לאולם הופעות ולא למועדון לילה ואפילו לא להגיע לפשרה של חצי חצי", כתב מיכאל קורדובה, אחד מהבעלים, "דורשים מאיתנו סיווג של עסק אחר לגמרי שווה ערך לסופרמרקט, מסעדה או מוסך. ואם צריך לחדד לכם את ההבדל ואיך הוא בא לידי ביטוי – מדובר במאות אלפי שקלים. וזה לצד אלפי שקלים על מלחמה משפטית מתמשכת, שנים של הגבלות בחשבון הבנק העסקי ועוד כל מיני רעות כאלה ואחרות".

מיכאל קורדובה, הבעלים של גגרין. צילום: תמיר דוידוב

כדי להבין את הסיפור לעומק, נתחיל רגע מההתחלה. לפני כשלוש שנים הגגרין נפתח במקומו החדש ברחוב קיבוץ גלויות בדרום העיר כמתחם שרוב עיסוקו והכנסותיו הם מהופעות, בעיקר מוזיקת שוליים – דארק אייטיז, מטאל, סינטפופ ומהצד המסיבתי של הדברים, גם טכנו וטראנס, אבל מדי פעם המועדון מרחיב את המנעד שלו ומארח גם הופעות היפ הופ – ובינואר האחרון אפילו משינה הופיעו שם. קורדובה מסביר שהמקום תוכנן ונבנה כמתאים להופעות, לרבות תיאור של המיקום של הבר אל מול הבמה אך למי שההסבר הזה טכני מדי עבורו (כמוני), נישאר עם זה שיש שם במה גבוהה, ציוד סאונד והגברה מתאימה להופעות, מערכות תופים ואף פסנתר. לצד ההופעות, כאמור, יש גם מסיבות שקורות במקום, דבר שגורם לזה שהוא ייקרא לא פעם "מועדון הגגרין". אך כפי שמיכאל טוען, היקף המסיבות וההכנסות מהן פחותים משמעותית מההופעות שהם הלחם והחמאה של המקום.

בהתאם לכך בעלי הגגרין ביקשו מהעירייה מעמד של אולם הופעות או לכל הפחות חצי אולם הופעות וחצי מועדון. בגלל גודלו של הגגרין (כדונם) מדובר בהגדרת מעמד שתגרור הנחה משמעותית, ואם מחשבים את שלוש שנות הפעילות של המקום המחודש (מתוכן כמעט שנתיים של קורונה) – הדבר מסתכם במאות אלפי שקלים. שמיכאל מתאר מצב בו העירייה מנסה "לעזור" מדי פעם בטפטופים ולתת הנחות רק על חלק מהסכום ולתקופה מוגבלת, הנחות קטנות עליהן המועדון יאלץ להיאבק כל שנה שוב ושוב – במקום שינוי סטטוס תמידי של המקום. הוא מתאר התנהגות בריונית מצד העירייה, וטוען ש"הם אומרים לנו דברים כמו: 'קבלו את הדיל הזה עכשיו או שאחרי זה יהיה לכם גרוע יותר'".

הפחיד את השופטת? ליין הפטיש של גגרין. צילום: תמיר דוידוב

המלחמה המשפטית שמיכאל מתאר בפוסט התחילה לפני כשלוש שנים ונמשכת עד עצם היום הזה כאשר הכרעה עוד לא ניתנה אבל המצב של הגגרין אינו נראה מזהיר במיוחד. על פי מיכאל, העירייה נטפלת במשפט לדברים קטנים כמו שאחת לכמה חודשים הם מקיימים יריד תקליטים ושבתקופות הקורונה נעשו לייבים של פסטיבלים מקוונים מהגגרין (לא נשמע כמו מהלך רווחי במיוחד). טענה נוספת היא שנמכר במקום אוכל דוגמת המבורגרים וצ'יפס מה שגורר הגדרה של המקום כמסעדה – ואכן נמכר במתחם אוכל אבל מי שמוכר אותו הוא עסק אחר שאינו בבעלותם של בעלי הגגרין, המשלם כבר ארנונה אחרת.

כדי לתבל את הכל, עורכת הדין של העירייה נתנה גם כדוגמא נוספת של הכנסה שאינה הופעות את ליין הפטיש של הגגרין, אפשר רק לדמיין את פני השופטת כששמעה את המעללים שקורים במקום (גם אם זה רק אחת לחודשיים).

תגובת עיריית תל אביב-יפו: "טענות הגגרין נמצאות בבירור בועדת הערר לענייני ארנונה, וכל טענותיהם ייבחנו במסגרת הדיון בערר. העירייה תציין כי בניגוד לטענות הגגרין, המקום אינו משמש רק או בעיקר להופעות ולכן לא יכלו לקבל את הסיווג "אולמות המשמשים להצגות תיאטרון, מחול וקונצרטים". ביקשנו הבהרה נוספת מהעירייה על אילו נתונים הם מתבססים בכך שאינם נותנים לגגרין את המעמד בארנונה, ואם וכאשר תתקבל תפורסם כאן במלואה.