בונג'ורנו רמת אביב: מסעדה שהיא בשורה ערבית טעימה ומעניינת

מבחינה קולינרית, הסביבה של אוניברסיטת תל אביב היא כישלון שדורש ועדת חקירה בראשות שף. תבחרו עיר גדולה בעולם, לכו לאזור האוניברסיטה שלה ותמצאו אין ספור מקומות זולים ומוצלחים לאכול בהם. בתי קפה קטנים, מסעדות, מזללות מזון מהיר. וזה גם הגיוני, כי סטודנטים הם קהל היעד המושלם לאוכל טוב, זול ומזין. אבל מה להגיון ולקולינריה תל אביבית? אנחנו קיבלנו סניף של קפה ג'ו. ובלי שום רצון לזלזל, זה במקרה הטוב עובר, ורחוק מאוד מהצפיות להצטיינות יתרה.

מתחם המעונות החדש, שנבנה בשנים האחרונות בחלק הדרומי של הקמפוס, מאחורי בית הספר להנדסאים, היה אמור לשנות את כל זה. התכנון שלו כלל, מלבד מבני המגורים, גם מרכז מסחרי קטן בכניסה שאמור לספק פתרונות לסטודנטים. הבעיה היא, כמו ביותר מידי מקומות, שהמרכז אויש קודם כל על ידי החשודים המיידים. למעשה, אם תתבוננו עליו בזמן נסיעה על הרחוב – או ליתר דיוק בזמן עמידה בפקק, כי מדובר בציר תנועה שבאופן קסום תמיד פקוק/חסום/אני רק פורק סחורה, אחי, אל תכעס – הוא יראה כמו עוד מרכז סינטטי עם ארומה ובורגרים ופיצוציית שקר כל שהוא שמוכרת קולה, מחברות וכבל USB. רק אם נכנסים פנימה ומתחילים להסתכל לעומק (או אם אתם יודעים לאן אתם הולכים) מגלים שיש פה גם דברים לחלוטין לא צפויים. למשל ג'ובאני.

ארנצ'יני פריקי זה החיים, כך מתברר. ג'ובאני (צילום: אפיק גבאי)

קודם כל כי מדובר במסעדה שמגדירה את עצמה "איטלקית-מזרח תיכונית". שזה כבר נשמע מעניין. בטח כשאתה מבין שהים תיכוניות היא ערבית לחלוטין. שני אחים שגדלו באיטליה, חזרו לעילבון, משם הגיע אביהם, והקימו שם מסעדה איטלקית. בתקופת הקורונה הם החליטו לפתוח סניף שני והבחירה נפלה על מתחם הסטודנטים החדש בתל אביב. מסעדה ערבית שיושבת על אדמות שייח' מוניס? את סגירת המעגל ההיסטורית הזה היינו חייבים לנסות.

>> בשבוע שעבר אכלנו ב"שבור". אסף גרניט הרוויח את המישלן שלו
>> מיטבר: חזרנו אל אחד הסטייקים הטובים בתל אביב. כלום לא השתנה
>> מי צריך פיין דיינינג: מסעדות הקז'ואל הכי טובות בתל אביב

התפריט של ג'ובאני מתחלק בגסות לכמה חלקים: רובם כל מה שהייתם מצפים לקבל במסעדה איטלקית (פיצות, פוקצ'ות, סלטים, מנות בשר בסיסיות) וחלק אחד של "מיוחדים", שרק מהשמות של המנות אתה מתחיל לרייר. פיצה לחמג'ון? ארנצ'יני פריקי? קובה נייה קלאמרי? כן, כן ושוב כן. אפשר להפסיק לדבר ולהתחיל לאכול? מסתבר שזה יותר מורכב ממה שאפשר לחשוב. לא כי אין מה לאכול, אלא כי כשמגישים לך את כל המנות יחד, בלי שום נסיון בכלל של ויסות, אתה מוצא את עצמך עסוק לא מעט זמן בהחלטה באיזו מנה מתחילים.

מה קשור קובה נייה וקלמרי? לא קשור. ג'ובאני (צילום גיל אבירם)

אחרי לא מעט לבטים בחרנו לפתוח בארנצ'יני פריקי וזאת הייתה החלטה מעולה, כי מדובר באחת המנות היותר כייפיות שאפשר למצוא היום בעיר. התיאור עצמו מדויק להפליא. זה אכן כדורי פריקי, ממולאים בגבינה ומטוגנים. רק שהתיאור לא מצליח להעביר את הקראנץ' המושלם של המנה ואת האופן שבו היא מתפוצצת לך בפה. או איך רוטב העגבניות והשמנת החמוצה עוטף את הכדורים במין נחמה רכה והופך את הכל לביס שמשכיח ממך את הצרות.

הקובה נייה קלאמרי, לעומת זאת הייתה כשל מתמשך ומנה שבאמת לא ברור איך מישהו חשב שהיא מתאימה להגשה. הקובה נייה עצמה הייתה תפלה וסבלה מחוסר תיבול ברמה צועקת, אבל זה לא היה החלק הכי גרוע במנה. קודם כל כי הקלאמרי עצמם היו צמיגיים באופן לא נעים, וגם אם היה להם טעם אי אפשר היה להרגיש אותו כי הכל טבע בשכבה הרבה יותר עבה של שמנת חמוצה מלמטה שהשתלטה על האירוע בלי לקחת שבויים.

לא פידה, לא פוקאצ'ה, לא שווארמה, אבל מנה וואו. ג'ובאני (צילום: גיל אבירם)

בשלב הזה החלטנו לקחת הפסקה מאגף המיוחדים, ולבדוק את אזורי הפסטה בתפריט עם רביולי ריקוטה ופרמג'אנו. הכיסונים עצמם היו חביבים למדי, עם מילוי דחוס למדי ופסטה טובה, אבל כל זה היה חסר משמעות כי הרוטב שבו הם הוגשו, של חמאת עגבניות ועגבניות שרי, היה לא פחות ממופלא. זה מסוג הרטבים שאתה פשוט רוצה לצאת לרחוב לחכות שם יטפטפו מהשמיים ואז לצאת בריקודים. רוטב כל כך מוצלח שחייבים להזמין את אחת ממנות הבצק כדי שיהיה במה לנגב אותו עד שהצלחת נקייה.

הבחירה נפלה על "שווארמה ג'ובאני", שהיא אמנם לא שווארמה בשום צורה, אבל היא אחת המנות היותר מופרעות שאתם יכולים לדמיין. מה שיש כאן זאת פוקצ'ה בצורת סירה כמעט סגורה, שבתוכה בשר בבישול ארוך וסלט ירקות טרי, כשמעל הכל הותזו כמויות לא חוקיות של טחינה. התוצאה היא משהו שנראה כמו ביף וולינגטון מזרח תיכוני ומרגיש כמו ביס שווארמה של הביוקר. זאת מנה שלא רק שאין דרך לאכול אותה בלי להתלכלך, כבר בשלב החיתוך אתה מוצא את עצמך מרוח בטחינה. זה בכלל לא משנה כי הביס שלה שווה את כל הבלאגן. זה לא רק משחק של טעמים, זה משחק של מרקמים וטמפרטורות. הבשר החם נימוח וממש נמס על הלשון. הירקות קרים ופריכים. הפוקצ'ה גם חמה וגם פריכה. מעל הכל עוד מגיעה הטחינה ועוזרת להכל להחליק בעדינות בגרון. שלא לדבר על כך שזאת מנה כל כך עשירה, שהיא יכולה בקלות להיות ארוחה כמעט מלאה לשניים.

לסיום החלטנו לדגום גם את הפיצות, אבל כאמור, אנחנו מתקשים להגיד לא לדברים מיוחדים, אז עם כל הכבוד לפפרוני הלכנו על פיצת הלחמג'ון ולא התחרטנו לרגע. הבצק של הפיצה היה לגמרי מוצלח. דק, אבל לא מדי, פריך אבל לא שרוף. עשוי בדיוק במידה. שכבת הבשר עליו הייתה מתובלת בעדינות, אבל מספיק כדי לא ללכת לאיבוד, ואפילו עגבניות השרי הטריות שהוגשו עליו, בנוסף לרוקט המתבקש, הצליחו להפתיע לטובה למרות שבשניה הראשונה זה מרגיש מוזר לחלוטין.

פיצה לחמג'ון, החברה החדשה הכי טובה שלנו. ג'ובאני (צילום: אפיק גבאי)

בשלב הזה היינו צריכים להתגלגל הביתה מפוצצים לחלוטין, אך כהרגלנו החלטנו לא לוותר על אזורי הקינוח. מצד אחד הגיע טירמיסו "שאנחנו עושים לבד" (וזה תמיד מעלה סימני שאלה לגבי שאר הקינוחים, אבל למה לפתוח תיבות פנדורה כאלו). הוא היה בדיוק מה שחיפשנו. ביס כייפי, מלא בטעמי קפה ובלי המון התחכמויות. הקינוח השני, שהמלצרית קראה לו "משהו עם שוקולד" היה ללא ספק "משהו עם שוקולד". למעשה זה היה קלצונה ענק שהיה כולו מלא בנוטלה. עכשיו, ברור לגמרי שמדובר במנה שיכלה להופיע בקלות במהדורה האיטלקית של "ילדים מבשלים". רק שלמי אכפת? זה שלמות. הבצק הנהדר מהפיצה והפוקצ'ה התברר כמעטפת המושלמת לנוטלה, ובזכות הקראנץ' שלו יצר משהו שמזכיר את השוקו פאי המיתולוגי של בורגר ראנץ'. ואם זה לא ברור – מדובר בחתיכת מחמאה.

ג'ובאני, למרות חוסר היציבות והתקלות פה ושם, היא בשורה מרעננת. מסעדה שמצליחה לתת חוויה בסיסית מוצלחת ב-VFM הגון, אבל גם מנסה לבעוט פה ושם במוסכמות ולהמציא פה ושם שפה משלה. כשזה עובד, זה לגמרי שווה את המאמץ בלהגיע עד רמת אביב. גם ברגעים הפחות מוצלחים זאת עדיין אחת האופציות היותר מוצלחות אם אתם באזור.

★★★✯ 3.5 כוכבים
ג'ובאני, רח' ג'ורג' ווייז 20, א'-שבת 00:00-12:00 (בשישי עד 02:00 בלילה), 03-7113223

ארנצ'יני פריקה 58
קובה נייה 74
רביולי ריקוטה 62
שווארמה ג'ובני 69
פיצה לחמג'ון 65
טירמיסו 42
לונה נוטלה 54