חזרנו אל אחד הסטייקים הטובים בתל אביב. כלום לא השתנה

הדחקה באמצעות נוסטלגיה. אין דרך אחרת להסביר איך הגענו למיטבר. אבל כנראה ששבוע שהוא שילוב של אירועים לא מאוד דרמטיים אך מוציאים מהדעת (כן, ולדימיר איביץ', אני מדבר עליך) מצד אחד, ושל קריסת הדמוקרטיה מצד שני, יכול לעשות את זה. יש אנשים שישר מדברים על נסיעה לברלין (דל"פ: אם אתם כבר מהגרים עדיף ליעד פחות קלישאתי), אנחנו העדפנו מסע למקומות וזמנים טובים יותר. כלומר, כיכר מלכי ישראל של 1994. כשהכל עוד נראה בכיוון חיובי והמיטבר נכנסה בסערה לחיינו.

>> שתיים שתיים: 22 המסעדות הכי טובות בתל אביב בשנת 2022
>> 2022: השנה שבה הפסקנו ללכת למסעדות והתחלנו ללכת ל"מקומות"

זה לא שלא היו קודם מסעדות בשר. עד העצם בהרצליה פיתוח הייתה שווה הגעה מיוחדת מתל אביב כבר בסוף האייטיז. והיה את אל גאוצ'ו שמכרו סטייקים על מחבתות לוהטות. דיקסי שנפתחה ב-93' המציאה מחדש את הדיינר. המיטבר, שנה אחר כך, עשה משהו שנראה לנו אז מעולם אחר, ובדיעבד הבנו שהיה גרסה ישראלית של פיטר לוגר. כלומר מסעדה שמתמחה ביישון והגשת בשר. כזאת שבאים אליה בשביל לאכול סטייק. כל שאר התפריט הוא רק דברים שאוכלים מלפניו מאחוריו ומצדדיו של הסטייק (כן, נוסטלגיה זה דבר מדבק).

מתי בפעם האחרונה קרפצ'יו הפתיע אתכם לטובה? מיטבר (צילום: מתוך עמוד האינסטגרם @meatbar)

וזה עבד. זה אומנם תמיד היה יקר באופן שלא אפשר לנו ללכת על בסיס קבוע, אבל במשך לא מעט שנים המיטבר הייתה המקום שבו חגגנו כמעט כל אירוע משמעותי. רק שלאט לאט התרחקנו. בעיקר כי מה שבהתחלה היה כמעט חדקרן, הפך פתאום לרק עוד אחת מהאופציות. NG, מקום של בשר, ואז האדסון הגיעו והוכרז מלך חדש, והמיטבר נשארה קצת מאחור. ואם כבר הגענו אז היה עמוס. או שהמחיר הרתיע והסתפקנו בבר שלהם שנמצא ליד. אבל השבוע, כשחיפשנו נחמה ושעה של שקט מעוד פוליטקאי שיכור מכוח שמנסה לכפות את תפיסת עולמו בטוענה של "חופש", היה ברור שהולכים על הדבר האמיתי.

הדבר הראשון שאתה שם לב אליו כשאתה נכנס: הכל בדיוק אותו הדבר. אותה מרפסת עץ, אותם שולחנות. אותם נתחים באותם מחירים שגורמים לנו להיאנח מכאב. כמאמר המשוררת: "אבל על גדות שדרות ח"ן, כמו מאומה לא קרה". כן, ברור שזה עדיין יקר. בנקודה הזאת בזמן זאת אפילו לא שאלה. השאלה היא האם זה גם עדיין טעים. התחלנו עם קרפצ'יו בקר כי באמת אין שום דרך יותר יעילה לבדוק את הכיוון הכללי. והאמת שהופתענו לטובה. כלומר, במונחי קרפצ'יו. בסוף אין פה טכניקות בישול או דרישה ליד ברמה היסטורית. צריך בשר טוב, רוטב בלסמי טוב, פרמזן טוב והבנה שכולם צריכים לעבוד ביחד ולא לנסות להלחם אחד בשני. וזה בדיוק מה שקרה כאן. הקרפצ'יו היה עדין, אבל עדיין עם גוף, הבלסמי והפרמזן לא הציפו את בלוטות הטעם אלא לטפו אותן והתוצאה הכללית, בעיקר עם הלחם והחמאה המעולים שהיו חלק מהדיל, הייתה נהדרת.

האם זה סלט? לא לא, זה לא סלט. מיטבר (צילום: עודד קרמר)

הלחם והחמאה גם היו חלק מרכזי בהצלחה של סלט המיטבר. קודם כל בואו נבהיר משהו – ידעתי מה אנחנו הולכים לקבל, הזמנתי את זה, נהניתי מזה. אבל בשם כל מה שקדוש, זה לא סלט. מצטער. מישהו חייב להגיד את זה. מגדל פרוסות עגבניה שעליהן טבעות בצל סגול חי זה לא סלט. לא משנה כמה טוב תתבלו את זה וכמה רוטב מצויין תשפכו על זה (הכנס כאן לחם). סלט דורש חיתוך וערבוב. זה טעים מאוד, מתובל ביד מדויקת בדיוק לאותו הטעם כמו פעם, אבל סלט זה לא.

נקניקיית הבקר דווקא הייתה נקניקיה ולא סתם, היא הייתה מאוד מוצלחת. בשניה הראשונה זה קצת מוזר, כי היא ניראת כמו מרגז, ואתה מצפה לקבל את פרופיל הטעם המאוד מובהק, אבל במקום זה מקבל ביס רך, שכמעט נמס על הלשון ומשפריץ עסיס לכל הכיוונים עם טעם עדין של שום. הבצל המטוגן, שהנקניקיה הגיעה עליו, רק הפך את האירוע ליותר כיפי. הוא היה רך ומתוק והוסיף עוד שכבה של טעם. כיף גדול של מנה.

בואו לא נפתח את החלונות. סינטה סטריפ, מיטבר (צילום: מתוך עמוד האינסטגרם @meatbar)

הסינטה סטריפ לעומת זאת, לא היה כל כך מוצלח. קודם כל, אין לי שום דרך לזכור אם המנה הזו הייתה שם תמיד או שהיא התווספה בשנים האחרונות. וזה חשוב כי בלי זה אין שום דרך להיכנס לסוגיית ה"מי קדם למי" שמתבקשת כאן, כי מדובר במשהו שקרוב מאוד תפיסתית (שלא לומר יותר) למנת חלונות ניו יורק המיתולוגית של האדסון. אבל זה גם לא משנה, כי זה פשוט לא מספיק טוב כדי לעמוד בשורה אחת עם אחת המנות הכי טובות בעיר. הסינטה לא הייתה צרובה מספיק. שזה מאכזב במיוחד, כי המלצרית באה והתנצלה שהמנה מתעכבת כי המנה שהכינו לנו במקום "לא הייתה בסטנדרט, אז הכנו שוב".  נגיד ככה –  אם זאת כן עמדה בסטנדרט, יש לכם על מה לעבוד. למשל על איך מייצרים קראסט פריך. או על איך דואגים שהרוטב לא יהיה כל כך נוזלי ויסמיך. או שהוא לא יהיה כל כך מתוק באופן מוגזם שמרגיש לך יותר מדי, עד שתשקול לקרוא לו מיכל הקטנה.

אבל כל התלונות והקטנוניות נעלמו בבת אחת כשהגיע הסטייק. 600 גרם של פריים ריב על העצם שהזכירו לנו למה המיטבר מצליחה לשרוד כל כך הרבה שנים. וואו, זה היה סטייק אדיר. לא רק שהוא היה עשוי עשוי בדיוק על המדיום, הוא היה טעים באופן מעורר געגוע. מכירים את הרגע הזה שאתה נותן את הביס הראשון בבשר ויש שניה שבה המוח שלכם מנסה להבין מה הקולטנים משדרים? אז אין אותו. כי כבר בשניה שאתה נוגס את המעטפת הפריכה הטעמים מתחילים להציף אותך. וכל מה שאתה יכול לעשות זה להנות מהרגע, ללעוס שוב ולתת לכל האושר הזה להתחיל עוד סיבוב בקרוסלת הטעמים. התלונה היחידה היא על יד קצת חזקה עם המלח. שמחים שמצאת אהבה, אבל אפשר להרגיע קצת.

הנה סטייק ששווה לחזור לפה בשבילו 28 שנה. פריים ריב, מיטבר (צילום: עודד קרמר)

>> יש תמורה: הארוחה הכי משתלמת בעיר בסמטה הכי חמה בלוינסקי
>> זו מסעדה קטנה, עם תפריט קטן, שולחנות קטנים. ואוכל גדול 

באופן כמעט מפתיע החלטנו להסתפק רק בקינוח אחד וההחלטה נפלה על הסניקרס, שזה שם קצת לא קשור לכלום לפאי שוקולד עם ריבת חלב. מבחינת המרקם הוא היה נהדר. לא נוזלי מידי אבל גם לא קשיח. בדיוק נמס על הלשון. הטוויל שקדים שוגש מלמעלה נתן אפקט קראנץ' חביב במיוחד. מבחינת טעמים? פחות. בפני עצמו זה היה קצת קשוח, בעיקר מהצד המתוק, אבל הקצפת שהוגשה בצד הייתה מספיק עדינה ומוצלחת כדי לעדן את כל האירוע ולהפוך אותו למשהו חביב.

היי פאי שוקולד, אתה לא סניקרס. מיטבר (צילום: עודד קרמר)

גם כמעט שלושים שנה אחרי שנפתח המיטבר עדיין מצליח לעמוד בסטנדרטים שהוא הציב לעצמו. בלי שום ספק בכלל: מדובר עדיין באחד הסטייקים הכי מוצלחים שאפשר למצוא בעיר. מצד שני, מדובר במקום שעדיין מגיש את הסטייקים שלו עם רוטב שמנת פטריות ושמנת פלפל בצד. כלומר, זו לא רק מסעדה, זאת גם מכונת זמן. וכמו שמרטי מקפליי לימד אותנו, זה כיף, אבל יש לזה לפעמים מחיר. במקרה שלנו יותר מ-600 שקל לקילו.

★★★★ 4 כוכבים, 4.5 עצמות לסטייק
מיטבר, שדרות ח"ן 52 תל אביב, 03-6956276; פתוח א'-שבת 23:00-12:00

קרפצ'יו 68
סלט מיטבר 48
נקניקיית בקר 48
סינטה סטריפ 84
פריים ריב 600 גרם 372 (620 לקילו)