איך הפך פסיכולוג קנדי לגיבורם של הגברים המדוכאים עלי אדמות

לספרו של ג'ורדן פיטרסון יש לגשת באצבעות נרעדות אם אתם חרדים למעגל החברים הקיים שלכם. זה נכון בייחוד למי שממילא כבר נמנה עם אוכלוסיית הסיכון – גברים ממעמד הביניים, משכילים ובעלי עניין סביר בפוליטיקה. זה שנתיים שפיטרסון משמש כמכונה יעילה המחוללת טרנספורמציות פוליטיות ורוחניות שאליה מושלכים מצדה האחד שמאלנים פרוגרסיביים, ותחת שבי הקסם של מילותיו הם נפלטים מעברה השני כשמרנים בעלי דעות מתריסות על חלוקת משאבים ועל השוני בין המינים. עירית לינור – שלקתה בתסמונת דומה עוד לפני ששמו של פיטרסון היה שגור בקבוצות ליברליות בפייסבוק – גורסת בהקדמה לספרו "12 חוקים לחיים", שתורגם החודש לעברית בסדרת שיבולת של הוצאת סלע מאיר, כי מדובר באחד מהוגי הדעות הבולטים בתקופתנו. אראל סג"ל אמר מילים דומות בערוץ 20. כשהרצאות שלו, אורכן שעה ושעה וחצי, נצפות על ידי מיליונים ביוטיוב, וספרו נמכר במאות אלפי עותקים ומתורגם ל־45 שפות, הצלחתו הפכה לעובדה היחידה הקשורה בו שאינה נתונה לוויכוח.

עד ספטמבר 2016 היה פיטרסון מרצה מן השורה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו. הספר היחיד שפרסם עד אז התבסס על עבודת הדוקטורט שלו וגולל בשפה אקדמית סטרילית תזה על אודות האופנים שבהם בני אדם מקנים משמעויות לחייהם. אך באותו חודש ספטמבר העלה פיטרסון ליוטיוב הרצאה תחת הכותרת "פחד והחוק", שבשם חופש הביטוי הביעה התנגדות חריפה להצעת החוק C-16 שעלתה אז בקנדה וביקשה לסנף פנייה מגדרית בלתי הולמת (למשל פנייה לטרנסית בלשון זכר) לרשימת ביטויי השנאה הנאכפים במדינה. ההרצאה הובאה על פני שקופיות דלות, ברוח פאוורפוינט 98, ואף על פי כן הפכה ויראלית ושינתה את הקריירה שלו לבלי הכר. בן לילה הפך פיטרסון ליקיר הליברלים הקלאסיים, האלט רייט, הגברים המדוכאים – ומן העבר השני גם לטרנספוב ולריאקציונר מסוכן. הוא עצמו מתנער מכל אחד מהתארים שלעיל, קהליו מתנערים אלה מאלה, וזוהי כמדומה דרישה המתחייבת מרוח התקופה. כלומר, רוח המתעדפת משבצות ריקות שבהן כל אחד יכול לזהות את עצמו.

נדב ראובן (18) – ראש תא הסטודנטים של מפלגת זהות (בראשות פייגלין) באוניברסיטת בן גוריון – התוודע לפיטרסון בחוגים ליברליים ברשת. "פיטרסון מציג משהו שהיה חסר לימין הישראלי הרבה מאוד זמן, וזה החזרה לאינטלקטואליזם", הוא אומר. "כשמסתכלים על הימין מבחינה היסטורית וחוזרים לז'בוטינסקי, רואים שמאז הפוליטיקה הפכה לפרסונלית יותר, ל'אנחנו או הם'. פורומים ימניים שמתחילים לקרוא את פיטרסון מייצגים מגמה נכונה, שאפשר לקשור אליה גם הוצאות ספרים כמו שלם ושיבולת".

אם אפשר לחלץ מעקרונותיו של פיטרסון טענת דגל, תהיה זו ההתנגדות להתארגנויות קולקטיביות המנופפות בטענות על קיפוח, בשם החזרה להזדקפותו ולקיחת האחריות של האינדבידואל על חייו. ראובן, ליברל קלאסי צעיר הבקי בכתבי איין ראנד, מוצא בפיטרסון לוחם חזית עכשווי נגד ההתארגנויות הקולקטיביות של התקופה. "התנועה הפוסט מודרנית מנסה לשלול את מעמד המשפחה, את ההבדל בין המגדרים. היא תומכת במעורבות ממשלתית ועל כן היא פוגעות בערכי החירות במובהק".

אלון גולדברג (41), מנהל העמוד "הליברל הקלאסי" בפייסבוק, חולק עמו השקפות דומות. "פיטרסון חקר לעומק מה גורם לבני נוער בימינו להיקלע למשברים. הוא מצא שרעיונות שמגיעים משמאל קיצוני, אנטי ליברלי, לוקחים בזה חלק. בליברליזם הקלאסי אנחנו טוענים שלאדם יש זכויות בסיסיות – חיים, חירות וקניין – ואנחנו לא צריכים יותר מזה. השמאל מאמין בשוויון בתוצאות, ורעיון כמו פוליטיקת הזהויות מגבה את זה ומציע שיח של זכויות ושל זכויות יתר. השמאל הקיצוני הצליח להשתלט על מוסדות החינוך וההשכלה – האנשים שאמורים לדאוג לבריאות ולחוסן הנפשי של בני הנוער, ובמקום ללמד איך להתמודד עם העולם הקשה שבו אנחנו חיים, הם מאביסים אותם באידיאולוגיה הקיצונית שלהם ומנצלים אותם לקידום האג'נדה הפרטית שלהם".

אולם לפיטרסון, כאמור, קהל מגוון למדי. מחד גיסא, מכיוון האלט רייט ומעריצי טראמפ למיניהם מופצים ברשת דיבייטים תחת כותרות מתלהמות שבהן פיטרסון תוקע סנוקר רטורי למראיינות פמיניסטיות; מאידך גיסא יש אנשים כמו דורון, קיבוצניק בעשור הרביעי לחייו, שבדבריו אפשר עוד לאתר גם נימה מסופקת וחשדנית. "אני במהות שלי אדם שאוהב החלטות המבוססות על עובדות. אם אני רוצה לשפר את מצבו של איש עני, הייתי מעדיף לנקוט בפעולה שבה אני יכול למדוד את המצב שלו. זו לא גישה מבוססת תחושות ודברים שנשמעים טוב לאוזן אבל אין להם סימוכין. לשני הצדדים – השמרני והפוסט מודרניסטי – יש כוונות טובות והן להיטיב עם מצבם של אנשים, אבל בעוד שהצד הפרוגרסיבי ניכס לעצמו את הצביון המוסרי לפעמים בפועל הצד הימני והתועלתני הוא זה שצודק.

"פיטרסון התפרסם בזכות ההגנה של חופש הביטוי. מבחינתי, גם אם מטרת החוק הקנדי הייתה מטרה אצילה מדובר בתקדים מסוכן. פיטרסון רהוט, מנומק ומבוסס עובדות. זה שהוא נוקט בדרך לוגית לא אומר בהכרח שהוא חסר לב. אחד מהמוטיבים החוזרים שלו הוא השאלה אם השמאל יכול לקחת את הדברים רחוק מדי, לנוכח הסברה שהשמאל הוא לא אלים ולא טמונה בו סכנה. הוא חושב שיש בכך סכנה שנובעת מהיעדר ביקורת עצמית. שמאל הבטוח במוסריותו התקיים ברוסיה הקומוניסטית ובסין של מאו. אלה דברים שלדעתי יש לשקול גם אם לוקחים בחשבון את הקהל שלו. עם הקהל הזה נמנים גם האלט רייט, גם נשים, גם להט"בים וגם להט"בפובים. אין ספק שאנשים שומעים אותו כמעין דונלד טראמפ חכם שיבוא ויציל אותם מגל מאיים של אנשי שמאל – הוא רהוט והוא מפרק את טיעוניהם לחתיכות בנועם. יש לו מעריצים שמתחילים לעשות בעקבותיו דיאטה המבוססת רק על בשר בקר. ברור שהוא הולך על חבל דק בין הקהלים כי כל זה מכניס לו אחלה כסף".

העצמה גברית

הרשת איננה חסרה מלהגים שמרניים המשתלחים בקברניטי שיח הזהויות. שבי הקסם של פיטרסון מורכב מצבר תכונות ההופכות אותו להוגה הנכון בקרוב קהלים התובעים דמות אינטלקטואלית בצלמו הייחודי. "במובן מסוים פיטרסון מילא את החסך שנוצר אחרי אוריינטציה שמאלית ארוכת שנים, מאז שנות ה־60, במדעי החברה והרוח", מסביר אראל סג"ל. "היכולת הייחודית שלו היא לספק סט טיעונים ותפיסה קוהרנטית המבוססת על עובדות ולא על שמרנות דתית. הוא לא אוונגליסט ולא מציג בהמיות ימנית וולגרית נוסח אלט רייט. הוא מעמיד תזה על החשיבות של חופש הביטוי תוך מתן כבוד למוסדות המסורתיים של החברה".

המדעיות או הפסאודו מדעיות היא בהחלט חלק אינטגרלי מצבר התכונות המדובר. היא מגיעה לשיאה בדוגמת הלובסטרים הידועה לשמצה שאותה הוא מביא בין היתר בספרו. על בסיס המערכת העצבית של הלובסטרים, תוך שרבוב נתונים אבולוציוניים, מסיק פיטרסון על טבעיותן של היררכיות חברתיות, ועל כן דוחה כל טענה בדבר הבניה חברתית של יחסי כוח או מגדר. הלובסטרים, החולקים עמנו מנגנונים עצביים דומים, מתארגנים באורח היררכי בכל סביבה שאליה הם נקלעים ולפיכך ההיררכיה טבעית לאדם. "היררכיית שליטה אינה קפיטליזם או קומוניזם", הוא מוחק היסטוריה אנושית שלמה במחי סרטן עילאי אחד. "היא אינה תעשיית הנשק. היא אינה הפטריארכיה – אותו רעיון מלאכותי, שרירותי, קלוקל ומיותר. במובן העמוק ביותר, היררכיה כלל אינה יצירה אנושית".

אויביו המושבעים הם אפוא ה"פוסט מודרניסטים", קטגוריה שדרכה הוא יכול לכנס יחדיו את ג'ודית באטלר מחד ואת הילארי קלינטון מנגד. קריאתו בדרידה פשטנית במידה לא פחותה, עד כדי שהוא טוען כנגדו טענות כמעט דרידיאניות ("זהות קבוצתית אפשר לפצל עד לרמת הפרט הבודד"). למעשה יש להכיר בכך שפיטרסון הוא דמות פוסט מודרניסטית במובהק, בהנחה שפוסט מודרניזם הוא עידן שבו אנו כבר נמצאים ולא עמדה שיש לנקוט בה בוויכוחי סרק ילדיים כאילו הייתה מצע של מפלגה. עליית הבזק של פיטרסון לתודעה מתוך סרטון היוטיוב שלו היא פוסט מודרנית לעילא, וכן הוורסטיליות שבה מתקבלות דעותיו, ניתנות לפרשנות מתגלגלת ומקבצות תחתיהן טראמפיסטים וליברטריאנים מן השמאל כאחד. מה הפלא שבראיונותיו המועלים לרשת, המדיום העיקרי שבו מתוודע אליו קהל חדש, הוא נדרש לחזור בעשרות וריאציות על המשפט "לא אמרתי כאלה דברים" או "אל תכניס לי מילים לפה" וכך דוחה כל צורה סבירה שבה דבריו יכולים היו להתפרש.

פיטרסון גם איננו נוקשה וטרחן כאיין ראנד, שסגנונה היה נטוע באקלים האינטלקטואלי של המאה ה־20. הוא מציג צורה חומלת של גבריות אינטלקטואלית ונוהג במראייניו בכבוד ובעדינות. הוא משיב את חדוות הוויכוח אל ההמונים וגורם למיליונים לחזות בדיוני אינטלקטואלים מאורכים ולהוסיף ולעשות זאת עם חבריהם. חשוב מכך, תחת הדיון האינטלקטואלי הוא יוצק תשתית פסיכולוגית הגובלת בהדרכה עצמית. ספרו מנוסח כבר בכותרת כספר עזרה עצמית ("12 חוקים לחיים") וכולל משפטים כגון "אם חייכם אינם מה שיכלו להיות, נסו לומר את האמת". לקהלו, המורכב כאמור בעיקר מגברים, הוא מציע חבילה הכוללת גם עוקץ אינטלקטואלי וגם העצמה אישית בחיי היומיום.

"זה לא מפתיע שהוא קורץ בעיקר לגברים", גורס סג"ל. "אנחנו נמצאים בעולם שבו תכונות גבריות הופכות להיות שליליות. אומרים לך לא להיות תחרותי, ואתה מרגיש שצריך להתנצל את זה. אז חשוב שמישהו בא וטוען שצריך לקחת אחריות על החיים. נגד השיח הרווח שעוסק בכמה דפקו אותי וכמה מגיע לי, הוא בא ואומר להפסיק להתבכיין. לגברים צעירים רבים בארצות הברית זה עונה על צורך שקיים".

"אני מתחבר לפיטרסון גם במובן הזה, כי התיאוריה הפוליטית שלו נשענת על התיאוריה הפסיכולוגית", מוסיף ראובן. "אם אתה בוחן את פוליטיקת הזהויות, אתה יכול לאמץ גישה שמזניחה את עצמך ולהגיד הכל בסדר כי אתה שייך לצד מקופח. פיטרסון אומר לך להזדקף כאינדיבידואל, לקחת אחריות, וזה לא משנה אם אתה שחור, ערבי או וואטאבר".