גורנישט עכשיו: הדחף הבלתי נשלט להשפריץ הכל החוצה

אני יונק ממשפחת ההומינידיים, משתייך לסוג אדם, ממין הומו ספיינס. יש כאלה שיעידו שיש אצלי גם גנים ניאנדרטלים. הריאות שלי מכניסות ומוציאות אוויר כבר 39 שנים ו-259 ימים נכון לכתיבת שורות אלה. נולדתי בשדה משה, מושב בחבל לכיש שהוקם על אדמות הכפר הערבי אל מנשייה. בגיל 3 עברתי למושב אמציה, מושב שיתופי, אשר משתייך לתנועת משקי חירות בית״ר והוקם על אדמות הכפר אל–דווימה.

באמציה גדלתי עד גיל 13, עשר שנים בהם הטבע ואני במגע קרוב ויומיומי, כשהבוקר מתעורר אני רואה את הרי חברון מכוסים שלג, בערב כשהאור כבה יללות התן משכיבות אותי לישון, אני מזדחל תחת גדר התיל, נזהר לא לדרוך על רקפות וכלניות, זוג ידיים שולח ואני על התאנה הגדולה, תאנה אחת לפה ומאחרת סוחט וזולף חלב על יבלת, נדנוד קל, קפיצה ואני בריצה, בעוד רגע אבריח להקת אנפות ובעוד שני רגעים אהיה מוקף בעדר פרות. 

שם בגבעות ובוואדיות של אמציה חיפשתי חופש לחקור ולגלות, אומץ ללכת בדרכים לא מוכרות, מצאתי הנאה לשכב פרקדן, להקשיב לשירת החיטה ולסילסולו של התלתן. למדתי על חברות ושבריריותה, על יחסי מרות ועל בושה, למדתי לא לבכות כי זה מראה על חולשה ושגברים הולכים לאיבוד דרך מרפסת לא רק בשירה.

בגיל חמש שברתי את השן הקדמית שלי כשניסיתי לעשות סיבוב כזה כמו בטלוויזיה. בכיתי כל כך, ולא בגלל הכאב אלא בגלל הפחד שאף ילדה בעולם לא תרצה להתחתן עם ילד שיש לו רק חצי שן קדמית. בגיל שבע אבא שלי יצק יציקת בטון מרובעת בכניסה לבית ואמא קנתה לי נעלי סטפס וכך כל ערב הייתי מטיח את כפות רגליי עד שסבא שלי היה צועק: ״לפוטה קטפריו רועי!״, צלילי הברזל על בטון ריחפו במעלה הגבעה וכשפסקו, התחילו נקישות הכפיים מצופה אחת עיקשת שנשענה על חלון ביתה.

בגיל 16 פגשתי את רגבה גלבוע – אחת שחולמת בגדול, מאוהבת באמנות התנועה ומאמינה גדולה באדם. היא היתה אוספת אותי בפולקסווגן האדומה שלה לכל מקום בו התקיים שיעור שהיא חשבה שחשוב שאקח או מופע שחשוב שאצפה בו או מסיבה שחשוב שצעדיי ירקדו ברחבת הריקודים. שנתיים לאחר מכן התגייסתי לצה"ל (לא מקור לגאווה אבל עובדה שאין להתכחש לה) ועם קסדה, אפוד ואם-16 ביד רקדתי לאורך משמרות בשאנור ובהרודיון.

ב-2003, כמה חודשים לפני שסיימתי את שירותי, פגשתי את עמנואל גת. הוא הגיע למתנ"ס שבטי ישראל להעביר סדנא ביום ההלוויה של אבא של החברה הכי טובה שלי. קיבלתי פס לצאת להלוויה אך כשהגעתי לתחנת האוטובוס מצאתי את עצמי עולה קו 369 לעבר הסדנא. אבא שלי חיכה עם הטנדר מחוץ למתנ"ס, בדרך ניצת בינינו וויכוח כששאל: "מה אתה מתכוון לעשות אחרי הצבא?" ואני עניתי: "להיות רקדן"; "איך תפרנס את המשפחה שלך?", הוא אמר ולפני שאספיק להשיב רגבה תטלפן ותאמר שעמנואל רוצה לעבוד איתי.

כמה חודשים אחרי הנסיעה עם אבא ושיחת הטלפון מרגבה מצאתי את עצמי על המטוס בדרך לארצות הברית. הופענו יחד עם עידן רייכל, אבל הזכרון הממשי שלי הוא כברה קסאי יושבת לצידי במטוס לסן פרנסיסקו. כברה אם את קוראת את הטור הזה, אני רוצה לומר לך שכל כך רציתי להתחיל איתך אבל לא היה לי האומץ. לצערי אני עדיין חסר באומץ בכל כך הרבה מישורים בחיי. פלא שיש לך האומץ ליצור, אמרה לי חברת ילדות לא מזמן, אבל האם באומץ עסקינן?

אולי בדחף. דחף בלתי נשלט להשפריץ החוצה את כל האיבה והרוע והחמלה והצדק והצדקנות והציניות והכאב והשעמום והפחד והתמימות והאימה והענווה והבילבול והטמטום והיוהרה וחששות הכישלון וחששות החידלון והפואטיקה והאסתטיקה והשוביניזם והפמיניזם והשנאה העצמית ושנאת החינם ולשון הרע והדיכאון, וההלקאה העצמית והתשוקה וההכללה המגדרית והטעם והיופי והמילים המתוחכמות והפילוסופיה המהודרת והצביעות והפער בין המצוי לרצוי והכמיהה לקהל וההשתוקקות למחיאות כפיים והייאוש, הו הו הייאוש האינסופי והחיפוש אחר משמעות ומהות והגות אחחחח, כמה שטחיות כמה בורות, אשר כולם קיימים בי ומרכיבים את מה שאני חושב ולא בטוח שהוא אני ולתת להם לטפטף על הלינו הלבן – עם תכלית או בלי.