השנה שבה ג'ים קארי התפוצץ: 30 שנה ללידתו של גאון קומי חד פעמי

1994 הייתה שנה חשובה בהוליווד: "ספרות זולה" יצא לאקרנים והפך את תושב תל-אביב העתידי, קוונטין טרנטינו, לשם דבר באמריקה; "פורסט גאמפ" הריץ את טום האנק לאורך ההיסטוריה, "שקרים אמיתיים" סימן את סופו של גיבור האקשן המסורתי ו"מלך האריות" פשוט שבר לנו את הלב. אבל 1994 היא גם השנה בה קומיקאי קנדי אחד הפך לכוכב קולנוע ענק בעזרת לא סרט אחד, וגם לא שניים – אלא שלושה סרטים בכיכובו שיצאו באותה השנה, והיו להיטי ענק. כן, ב-1994 יצאו אחד אחרי השני הסרטים "אייס ונטורה: בלש בצחוק" (ממש לפני 30 שנה, 4.2), "המסכה" (28.7) ו"טיפשים בלי הפסקה" (6.12), שלושתם בכיכובו של ג'ים קארי. עכשיו, שלושים שנים אחרי, אפשר לנסות ולענות על השאלה – איך זה שכוכב אחד פורץ כל-כך חזק?

>> הגבר החדש סופי עם קובץ: מה קרה לגברים הקשוחים של הטלוויזיה?

קארי נולד באונטריו, קנדה ב-1962, וכנער התחנך על הקומדיה של "מונטי פייתון" והתמקצע בחיקויים של מפורסמים. הוא התחיל לעשות סטנדאפ בגיל 15, לבוש בחליפת פוליאסטר, עשה אודישן ל-SNL בגיל 20 ונדחה, ובעצם המשיך להופיע ולהופיע, להשתפר לאט לאט, עד שנלקח תחת חסותו של הסטנדאפיסט המנוסה רודני דיינג'רפילד. בגיל 21 הוא הגיע עם החיקויים שלו לתוכנית "טונייט שואו" של ג'וני קארסון, עשה עוד אודישן ל-SNL ונדחה שוב. אבל קארי המשיך בנחישות, וב-1990 לוהק לתכנית המערכונים "בצבעים חיים" (In Living Color). למרות שהתוכנית נוצרה כשואוקייס לקומיקאים שחורים צעירים דוגמאת דיוויד אלן גריר או האחים וואינס, קארי בלט בה במיוחד. ואז ב-1994 התוכנית ירדה מהאוויר. מה קארי יעשה עכשיו? 

מאז תחילת שנות התשעים הוליווד ניסתה לפתח תסריט לקומדיה על בלש פרטי לחיות בשם אייס ונטורה. הרבה שמות, מופרכים יותר או פחות, עלו בתור כוכבים פוטנציאלים: ריק מוראניס, וופי גולדברג ואלן ריקמן משום מה, אבל לבסוף ניתן התפקיד לקומיקאי צעיר שהם ראו בתוכנית מערכונים בטלוויזיה. קארי נכנס "אול-אין" לתפקיד בלש החיות: הוא שכתב את התסריט, עיצב את הלוק הייחודי של ונטורה ונתן את אחת ההופעות המוגזמות והאייקוניות ביותר בכל הזמנים. כאשר צופים היום ב"אייס ונטורה: בלש בצחוק" (אם מתעלמים מהחלקים הטרנספוביים) אי אפשר שלא להתפעל מהמחוייבות של קארי לדמות הזו – כל תנועה, כל הבעת פני-גומי מטורפת, כל דיבור מהתחת – הכול שם על המסך, בשבילנו.

לאחר ששיחק הלכה למעשה דמות מצוירת בעולם האמיתי ב"אייס ונטורה", קארי עשה את זה שוב, רק שהפעם באופן מילולי ב"המסיכה". ולקראת סוף 1994 הצטרף תפרידו בתור לויד כריסטמס, אחד משני ה"טיפשים בלי הפסקה". בגלל לוח הזמנים המטורף של השנה הזאת, עד שהגיעו צילומי "טיפשים בלי הפסקה" קארי כבר היה כוכב-על, ולכן קיבל על התפקיד הזה שכר של שבעה מיליון דולר. עד סוף אותה שנה הזאת קארי היה השם החם בהוליווד, והמשיך לככב בשוברי קופות לאורך שאר שנות התשעים. אבל למה בעצם?

איך קרה שקארי פרץ בכל מקום בבת אחת? מה קרה באמצע שנות התשעים שגרם לקהל העולמי להזדקק כל-כך לבחור גבוה ורזה שיכול לעוות את הפרצוף שלו בצורות משעשעות? קארי הוא שחקן וקומיקאי מוכשר מאוד, ואין ספק שהוא ראוי להצלחה שלו. אבל שלושה סרטים אייקוניים בשנה אחת? זה קצת מוזר. אולי עולם הקומדיה פשוט היה צמא לדם חדש – שנות השמונים היו עשור בו סרטי הקומדיה האמריקאיים נשלטו על ידי אדי מרפי וחברי SNL מקוריים, כמו ביל מארי, דן אקרויד וצ'בי צ'ייס. הרבה מהסרטים שלהם הציגו דמויות שנונות ונונשלנטיות, שמגיבות למצבים קומיים שקורים סביבם. זה לא מה שקארי הביא למסך: הדמויות שלו היו מרכז הקומדיה בסרט והכל חוץ מנונשלנטיות. 

אחרי קארי הגיע עידן של סרטים על דמויות מוגזמות במצבים מגוחכים, כמו סדרת "אוסטין פאוורס" של מייק מאיירס, סרטיו של אדם סנדלר וחבריו, ואפילו זולנדר של בן סטילר או "בוראט" של סשה ברון כהן. היום כבר לא תראו דמויות כאלה בהוליווד, ולמעשה יהיה לכם מזל אם תמצאו קומדיה שאין בה גם עלילת אקשן מלאת פיצוצים ויריות.

קארי עצמו המשיך לטפס לצמרת הקומדיה אחרי 1994, והפך לשחקן הראשון שהשתכר 20 מיליון דולר עבור סרט אחד, ב-1996. למרבה צערו, הסרט הזה היה "כייבל גאי", קומדיה שחורה בהפקת בן סטילר שלא זכתה להערכה המגיעה לה, על ידי המבקרים או הצופים, ונחלה כישלון מפואר. מאז קארי ממשיך לנוע בין ניסיונות מוצלחים לצאת מאזור הנוחות שלו ("שמש נצחית בראש צלול", "המופע של טרומן"), נסיונות כושלים לצאת מאזור הנוחות שלו ("המאג'סטיק", "המספר 23") וקומדיות סלאפסטיק מצליחות ("שקרן שקרן", "ברוס מלך העולם") לצד ניסיונות נוספים לצאת מאזור הנוחות שלו (די, פשוט פתחו IMDB).

מה אפשר ללמוד מסיפורו של ג'ים קארי בשנת 1994? מעט על החשיבות של נחישות, ועל הצורך להיות חדור מטרה: קארי ידע מה הוא רוצה לעשות מאז שהוא היה ילד, המשיך עם זה למרות כל הכישלונות שהיו לו בדרך וזכה לפריצה ענקית. אפשר גם ללמוד שיש בחיים רגעים שהכל נופל למקום, שחתיכת פאזל מגיעה למקום הנכון, בזמן הנכון, והצייטגייסט פשוט מורה לכיוון הנכון. ואפשר כמובן, פשוט להגיד, שזה מצחיק שאנשים עושים פרצופים מצחיקים וקולות מצחיקים ומעמידים פנים שהם מדברים מהתחת. ב-1994 זה היה להיט.