גלובוס הזהב 2018: אופרה ווינפרי סיפקה את השיא של הערב

אופרה ווינפרי לא היתה זקוקה לגלובוס הזהב, אבל גלובוס הזהב בהחלט היה זקוק לה. הנאום מעורר ההשראה שלה, כשעלתה לבמה לקבל את הפרס על שם ססיל ב. דמיל, היה ללא ספק שיאו של ערב ארוך ולא מלהיב. בדבריה הזכירה את ריסי טיילור, אישה שחורה שנאנסה ב-1944 על ידי שישה גברים לבנים, והעזה לחפש צדק. אבל אף שהודו במעשה, אף לא אחד מהם נמצא אשם. טיילור הלכה לעולמה לפני עשרה ימים בגיל 98, והזמנים שבהם גברים לבנים רעים יכלו לצאת ללא עונש נגמרו, אמרה אופרה, והרימה את הנשים באולם על רגליהן. היא דיברה גם על גברים טובים שמקשיבים ותומכים, ועל חשיבותה של העיתונות שבימים אלה נחבטת מכל עבר, ועשתה חשק אמיתי לראות אותה כנשיאת ארצות הברית – הזמנה שקיבלה בתחילת הערב מהמנחה סת' מאיירס.

>> לרשימת הזוכים המלאה

אבל בתום דבריה חזרנו לקרקע המציאות. נטלי פורטמן עלתה להכריז על שמות הבמאים המועמדים בקטגוריית הבימוי וציינה בפשטות שכולם גברים. לבנים. לפחות המקסיקני זכה – גיירמו דל טורו על סרטו "צורת המים". אחריו עלתה לבמה גרטה גרוויג להציג את סרטה "ליידי בירד", שהיה מועמד (ומאוחר יותר זכה) בקטגוריית הסרט המוזיקלי או הקומי הטוב ביותר. עד אז כל מי שעלו להציג את הסרטים היו שחקני משנה, והיה ברור שהזמנתה להציג את סרטה שלה היה ניסיון רעוע לפצות על כך שלא זכתה במועמדות על בימוי הסרט (באמת הייתם חייבים להעניק מועמדות לרידלי סקוט על "כל הכסף שבעולם"?). אחריה עלו להעניק פרסים תלמה ולואיז, כלומר סוזן סרנדון וג'ינה דיוויס, וברברה סטרייסנד, שציינה את העובדה שב-1984 היתה לאישה היחידה שזכתה בגלובוס הזהב בקטגוריית הבימוי (על סרטה "ינטל"), ושזה די נורא שעברו מאז כל כך הרבה שנים והסטטיסטיקה הזו לא השתנתה. אבל בשביל זה צריך שיותר נשים יביימו סרטים ויותר נשים יקבלו מועמדויות.

פרט לפרס שהוענק לאופרה, זה היה ערב די לבן, ורק הנשים לבשו שחור, כמחאה על הטרדות מיניות. הכתם האדום היחידי באולם היה דווקא שמלתה של נשיאת איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד, שמקיים את הטקס. בדברי הפתיחה שלו מאיירס התנצל על כך שהוא לא אישה, ואמר שכמנחה טקס הפרסים הראשון בעונה זו של חשיפת ההטרדות המיניות הוא מודע לכך שכולם מסתכלים עליו כעל הכלב הראשון שנשלח לחלל, לראות איך ישרוד את האירוע. משם הוא המשיך לעקוץ את הרווי ווינסטין, וודי אלן וקווין ספייסי ובכך פחות או יותר סיים את תפקידו. הנושא המרכזי של הערב היה ללא ספק אונס ומרי נשי – התמות שבלב הזוכים המרכזיים בתחום הטלוויזיה – "שקרים קטנים גדולים" (פרסים לניקול קידמן, לורה דרן, אלכסנדר סקרסגארד ולמיני סדרה הטובה ביותר) ו"סיפורה של שפחה" (פרסים לאליזבת מוס ולסדרת הדרמה הטובה ביותר). גם בתחום הקולנוע התברר בהדרגה שהזוכה המרכזי עוסק באותו נושא. סרטו של מרטין מקדונה "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", מספר על אם לבת שנאנסה ונרצחה הדורשת מהרשויות לבצע את מלאכתן ולתפוס את האשם. הסרט זכה בארבעה פרסים – לתסריט, לשחקנים סם רוקוול ופרנסס מקדורמנד (שהתקבלה בתשואות סוערות במיוחד), ולסרט הטוב ביותר.

אם הרגעים הבודדים המרגשים במהלך הערב היו שייכים לנשים, הרי שהרגע המביך ביותר היה של הגברים. כשג'יימס פרנקו עלה לקבל את פרס השחקן הטוב ביותר בקומדיה (או סרט מוזיקלי) על הופעתו ב"חי בסרט" – המשחזר את סיפור הפקתו של "החדר" שנחשב על פי רוב לסרט הגרוע ביותר בכל הזמנים – הוא הזמין לבמה את טומי וויזו, האיש שיצר את הזוועה ואף מככב בה. וויזו התבלבל וניסה לגשת למיקרופון, אך פרנקו חסם אותו בגופו, השמיע קריאת "וואו!" שסימנה "עד כאן", ואז הגיש למיקרופון חיקוי של אותו וויזו. בינתיים המצלמה איתרה בקהל את יו ג'קמן, שעל פניו היה תקוע מבע של תדהמה ואכזבה קשה על כך שהפסיד לפרנקו. התמונה הזאת עוד תחזור לרדוף אותו.