רק פוליטיקאים וגופי שידור מרוויחים מגל חדשות פתוח. לא אנחנו

סי היימן שרה פעם ש"מלחמות כבר לא קורות בחורף". המציאות הישראלית מחקה אמנות, כך שנראה שהמלחמות באות מושלם עם הקיץ – תקופה מהבילה שמייצרת את הקרקע המושלמת לאווירת המתח שמשתלטת על כולנו. קוקטייל מושלם של פחד, התלהמות ולחות. מי שלא מפחד למות, פשוט רוצה למות.

ויחד עם המסורת הזו נראה שהשתרשה מסורת נוספת, הגל הפתוח – אותו מנהג טלוויזיוני ישן שנולד אי שם בתקופת הפיגועים של שנות התשעים: לעצור את כל השידורים, ולעבור לרצף חדשות אינסופי, נון סטופ. אולפנים שנשארים זהים, ורק המגיש והפאנליסטים מתחלפים. הערוצים השונים מנסים לשדר אווירת חירום ובכך מוחקים כל אפשרות לאסקפיזם. חדשות, ועוד חדשות – גם כשאין שום דבר חדש באמת.

וכאן נותר לשאול – האם באמת צריך את השידורים האינסופיים האלה? אם פעם, בתקופה שבה לא היו טלפונים סלולריים או אינטרנט, הטלוויזיה היתה חשובה כדי שנדע מה קורה בקשר לפיגוע – הרי שהיום את האזעקות אנחנו שומעים (ולחלקנו יש גם אפליקציות שמתריעות), ובכל מקרה על צד המסך מופיעות כל ההתרעות של פיקוד העורף. על פעילות הצבא אנחנו גם ככה שומעים רק דרך הפילטר של דובר צה"ל – והמידע מגיע במשורה, אם בכלל. אז מה הם באמת עושים באולפן כל היום?

מה שמוביל אותנו למסורת נוספת שהשתרשה בשנים האחרונות – הבחירות. אז אם אין שום חדש ורק טוחנים מים, את זמן האוויר ממלאים היחידים שיש להם באמת מה להרוויח מהחדשות שהשתלטו על לוח השידורים – הפוליטיקאים. כל חבר כנסת שולי שנאבק על מקומו בפריימריז מקבל לפתע זמן חופשי כדי להביע את דעותיו הלחלוטין-לא-חשובות על התקדמות המבצע (לרוב על הסקאלה שבין "להיכנס בהם" ל-"להשיג הפסקת אש מיידית"). העובדה שלרוב מדובר במישהו שפסגת הישגיו הפרלמנטריים היא לשבת בוועדת הגנת הסביבה ולאכול בורקס, לא מפריעה לאף אחד. אווירת חירום אמרנו, כולם צריכים לשרת ולהירתם.

לעתים הם אפילו יתחילו את מה שאני אוהב לקרוא לו "אלמנט WWE". כמו מופע ההיאבקות המשגשג, גם כאן בפינה הימנית יוצב חבר כנסת (לפעמים גם עיתונאי) ימני או דתי, בפינה השמאלית חבר כנסת (לפעמים גם עיתונאי) שמאלני או ערבי, ושניהם ייכנסו לתחרות צעקות והתלהמות הדדית. גם זה לא נותן לנו כלום; לא מעדכן אותנו ולא מחכים אותנו בשום צורה. למעשה, הריבים הילדותיים האלה טובים אך ורק למעורבים בהם: שני הצדדים יחתכו מיד את הקטע כדי להעלות אותו ברשתות החברתיות שלהם (לצלילי מחיאות הכפיים של המשוכנעים), ובטלוויזיה הרוויחו שואו.

האינטרס הפוליטי פוגש גם את האינטרס של גופי השידור. חדשות, אחרי הכל, הם עסק הרבה יותר זול מאשר לשדר מאשר סדרת דרמה, תכנית סאטירה או אפילו ריאליטי. לא צריך לשלם לתסריטאים, לשחקנים, פיתוח, לוקיישנים וכל כאב הראש הזה שעושה טלוויזיה טובה. העיתונאים גם ככה על הפיי-רול, המערכת גם ככה עובדת מעצמה – אז למה שהיא פשוט לא תפעל בלופים? הרייטינג מגיע כמו שעון, ואם פעם היו נמנעים משידור פרסומות בתקופות רגישות – הפעם אפילו את היומרה הזאת כבר אין. מלחמות, מסתבר, טובות לביזנס.

האמת הפשוטה היא שהגלים הפתוחים פשטו את הרגל מזמן. אין לנו צורך לדעת כל כך הרבה, והדבר היחיד שעדכוני החדשות האינסופיים מספקים הוא עוד דלק למדורת החרדה. לא יקרה שום דבר אם נעבור ללוח השידורים הרגיל, ואם תקרה הקטסטרופה הגדולה באמת – תמיד תוכלו לפרוץ לשידור ולספר לנו.

גם ככה, הרי, לוחות השידורים של ערוצי הברודקאסט הישראליים מפוצצים בחדשות. מהשעה 15:00 בצהריים ועד חצות, אנחנו רואים כמעט אך ורק חדשות. מתכניות השיח של אחר הצהריים, לתכניות לפני החדשות של הערב, ל"מהדורה המרכזית" – שפעם היתה חצי שעה והיום נמשכת שעה וחצי, ועד למהדורות הלילה שהחליפו את תכניות הלייט נייט. דווקא בתקופה שבה החדשות מגיעות אלינו בפוש, וכל רקטה שמתפוצצת מופיעה לך על המסך תוך חצי דקה, תעשיית החדשות בטלוויזיה חזקה ומוגזמת יותר מאי פעם.

לא יקרה שום דבר אם גם באווירת המלחמה, שגם ככה מפחידה את כולנו, ערוצי הטלוויזיה דווקא יורידו הילוך. קצת אסקפיזם לא יזיק לאף אחד. למעשה, בתקופות מלחיצות כאלה – הוא אפילו יכול להיות חיוני לבריאות של כולנו. אין שום דבר רע בלשדר את "מאסטר שף", או את "האח הגדול" – לפעמים, זה דווקא יכול לעזור לאנשים שנמצאים בבית. את החדשות, תאמינו לנו, אנחנו לא נפספס. החלונות שלנו רועדים גם ככה מרעש היירוטים של כיפת ברזל.

בחיינו שאפילו היא עדיפה על הטראש של החדשות. דיאן. "האח הגדול". צילום מסך/ רשת 13

ואם הערוצים לא מתכוונים להשתנות – אולי זה גם התפקיד שלנו, הצופים, לזוז מכל זה. האלטרנטיבות הנהדרות קיימות, כל אחד והגוף שהוא משלם לו גם ככה. אם פעם הטענה נגד ערוץ 2 היה שהוא "יותר מדי בידורי", נדמה שעכשיו אנחנו צריכים את הבידור הזה יותר מתמיד. כדי להישאר שפויים. בתקווה שמתישהו, השמש תוכל לעלות מחדש על המקום המוזר שאנחנו חיים בו.