גמר "המסעדה הבאה" פשוט לא ידע מה לעשות עם חומרי הגלם

ישראלים אוהבים ריאליטי אוכל. ישראלים אוהבים גם סיפורי סינדרלה. על בסיס שתי ההנחות האלה, "המסעדה הבאה" הייתה אמורה להיות אירוע טלווזיוני ממכר ומדובר במיוחד, אבל זה לא ממש קרה. מה שכן קרה זה שהפורמט נמכר לחברת "פרימנטל מדיה" הבינלאומית, שמחזיקה גם בזכויות ההפצה של פורמטים כמו "אמריקן איידול" ו"אקס פקטור", ויכול להיות שזו הייתה המטרה האמיתית כל הזמן. הרי הכוכב הגדול של "המסעדה הבאה" הוא הפורמט – מהרגע הראשון התוכנית מותגה כחדשנית ופורצת דרך, משהו שלא נראה כמוהו בעבר. זה לא רק השיווק, אלא גם הפורמט עצמו – מרובה שלבים ומשוכות כמו מסלול מכשולים למסעדן המתחיל, כי פשוט להראות אנשים מבשלים זה לא "חדשני" ובטח לא פורמט מקורי.

"המסעדה הבאה" יצרה סביבה סוג מאוד ספציפי של דיבור: "ראית ש", כלומר שיח מבוסס אנקדוטות שאפשר לשתף את קולגות במטבחון. לדוגמה: "ראית את ההוא שניסה לפתוח מסעדת קוראסונים?" / "ראית איך אסף גרניט התעצבן אתמול?" / "ראיתי אתמול את לוקץ' במסעדה הבאה, איזה גנוב זה". זה קצת בעיה להישאב לתוך הסיפור של המתמודדים כשרוב הפרקים מציגים רצף אודישנים, וגם המתחרה המנצח, זה שזכה בכבוד לפתוח מסעדה, נעלם מחיינו עד לחצי הגמר. 

רק הכרנו, לאיפה הלכתם? "המסעדה הבאה", צילום מסך / רשת 13

אין מתמודד שאפשר לעקוב אחריו ואפילו אי אפשר להשתמש מילת הקסם של עולם הריאליטי – תהליך – כי פשוט אין כזה. האודישן מתרחש בסביבה מעוצבת וממותגת מראש, המסעדה נפתחה בין לילה ואנחנו לא רואים את השפית הצעירה מתלבטת על אופי התפריט או את המתחרה הנסער מתקשה להפוך דימיון למציאות. המתחרה פשוט מוזנק ישר אל תוך התפקיד המחייב של "שף באמצע סרוויס".

לפרק הגמר הגיעו, בסופו של דבר, שני מתחרים – רינת ינסמן, מורה ומחנכת ללא ניסיון בעבודה במסעדות, ועידן "פומפי" בושארי, בוגר קבוצת מחניודה. לא צריך לראות את משימות הגמר הלא-ממש-מרשימות כדי לנחש מי מהשניים ינצח, ולא רק בגלל שאסף גרניט הוא חלק מצוות השופטים. הרי מסעדת החלומות של "המסעדה הבאה" נראית כמו מחניודה – חוויתית, מגניבה, עם קונספט וטריקים ו"מנות רושם" לצלם לאינסטגרם. הגמר לא התמסר עד הסוף לסנסציות צבעוניות וניסה לשלב איכשהו את החלקים היבשים והשוחקים יותר של העבודה במטבח, אבל את כל זה כבר ראינו במהלך העונה, כי הפורמט "החדשני" בעצם נתן למתמודדים סיבוב על הפרס הגדול באמצע הדרך. 

"המסעדה הבאה", צילום מסך / רשת 13

אז מה עושים כדי ליצור סנסציה שעוד לא ראינו? קודם כל, מוסיפים משימה של מנה מרשימה המוכנת לעיני הסועדים. למה מול הסועדים, לפני התצוגה הסופית במסעדה? לא ברור. אחר כך שולפים את האס הדרמטי ומשוחחים עם פומפי על ההתמכרויות שלו ואיך התגבר עליהן, עם מוזיקה דרמטית ושוטים חטופים של אנשים דומעים ונרגשים. בסוף מנסים לסגור עם סצנת סיום מותחת סטנדרטית, כולל ספירת נקודות ומסכים מפוצלים וכאלה – אבל זה איכשהו מרגיש פחות דרמטי כשהמתמודדים אפילו לא נמצאים באותו חלל אלא כל אחד במסעדתו (והמנחה בכלל על איזה גג איפשהו בתל אביב). 

>>גמר "רוקדים עם כוכבים" דווקא היה כיף, למרות הסוף הצפוי

על גגות תל אביב משהו קורה הלילה. "המסעדה הבאה", צילום מסך / רשת 13

שופטי "המסעדה הבאה" חזרו ואמרו למתחרים שמסעדות זה יותר מאשר להכין אוכל טעים. יש כאן מכלול שלם, אווירה, טון, חוויה שצריך ליצור עבור הסועד. את כל זה התוכנית עצמה פשוט לא סיפקה. כן, היו שם מתחרים עם סיפורים נוגעים ללב, היו שופטים, הייתה תחרות, אבל משהו לא התערבב. הכישלון של הפורמט היה שהוא לא הצליח ליצור מכל הנ"ל מנה מוכנה, אלא הגיש לצופה את חומרי הגלם בציפייה שהוא ירכיב אותה בעצמו.