"גן השקמים": לא מסעדה קלאסית בכלל, אבל איזו התחלה נהדרת

ספק אם יש בעיר לוקשיין מוצלח יותר מאשר זה של "גן השקמים". מצד אחד, כיכר הבימה, כלומר המרכז של המרכז של המרכז. מצד שני, בצד. לא בתוך הבלאגן של הספק-כיכר-ספק-מחזיר-האור-הגדול-בעולם, אלא מאחור בשדרות תרס"ט, בין הבימה לבין ביתן הלנה רובינשטיין (זה שמישהו שילם כסף כדי שיקראו לזה על שמו, זה נחמד, אבל אנחנו עקרונית נגד הורדת נשים מהמרחב הציבורי).

מתחבאים בגן יעקב. גן השקמים (צילום ליאל סנד)

הגן, הוא כמובן, גן יעקב. מבחינה אורבנית מדובר בסוג של נס. פינה שקטה ופסטורלית בתוך אחד האזורים כי עמוסים בעיר. גן כל כך סודי, עד שלפעמים נדמה שהוא קצת מבוזבז. והנה פתאום הוא מקבל חיים חדשים, ונראה שכאילו תמיד היה כאן, מחכה לרגע הזה, שחצר אחורית של מסעדה תשתלב לתוכו. הרעש היחיד שאתה שומע כאן זה הבאזז סביב המקום. כן, בואו נוריד את זה מהשולחן (כי צריך מקום לאוכל): יש דיבור חזק מסביב ל"גן השקמים", גם בגלל הלוקיישן אבל גם כי דנה לי ברמן. כשמישהי שהייתה השם מאחורי בר א וין, עבדה בפרונטו ובטאיזו, זכתה בתואר "השפית המבטיחה" של טיים אאוט 2018 ועכשיו פותחת מקום חדש משלה עם נגיעות איטלקיות – נהיה דיבור. הפוטנציאל ברור, וכולם באים לראות אם הוא מתממש.

>> 51 דרכים לעזוב מסעדה: זאת אחת הפסטות הטובות בעיר. לא נחזור
>> אורגזמה קולינרית: מסעדה שהיא רצף בלתי נגמר של ביסים מענגים

בפועל, "גן השקמים" היא למעשה שלושה (וחצי) אזורים נפרדים ושונים לגמרי. יש את השולחנות על רחוב תרס"ט באווירת ביסטרו, את בר היין עם המטבח הפתוח בפנים, את קפה הגן הפסטורלי מאחור ויש את המדרגות הרחבות של הגן, שהפכו לגרסה המזרח תיכונית של טאפאס בר ספרדי. כאן לא עומדים בחוץ עם החברים, כמו במדריד, אלא יושבים איתם על כריות, ומזמינים באפליקציה לנקודת איסוף. אישית, לי זה נראה כמו עינוי סיני מוגזם, אבל אלו שישבו שם נראו א. צעירים ב. לא מאוד סובלים.

עגבניות ירוקות, פיסטוקים וגבינת עזים מיושנת. גן השקמים (צילום ליאל סנד)

התחלנו עם סלסלת לחם מוצלחת במחיר שערורייתי. תראו, לכולנו ברור מה קורה כאן והמחירים בכל מקום שוברים שיאים, אבל תסלחו לי, 26 שקלים לשלוש פרוסות לחם ו"חמאה מוקצפת" זה לשבור שיאים חדשים של הגזמה. מצד שני, זה תרם מאוד לסלט העגבניות הירוקות. ולא שהוא היה צריך את העזרה, כי מדובר במנה מעולה שמזכירה שהאובססיה הישראלית לעגבניות אדומות קצת מוגזמת לפעמים. איך יכול להיות שבכל התחומים אנחנו העם הכי חסר סבלנות בעולם, זה שמתחיל לצפור לך אם לא זינקת מיד כשהתחלף הרמזור, אבל בעגבניות אנחנו לוקחים את הזמן? זה חבל, כי כשעושים אותן טוב, כמו כאן, עגבניות ירוקות עובדות נהדר והשילוב בין פרוסות העגבנייה לפיסטוקים עובד. חמיצות העגבניה, האוממי של הגבינה והפיסטוק, בטח על לחם טוב, זה ביס מלא בתענוג.

הניוקי פריטי הייתה עוד מנה עדינה ומוצלחת. רק שיהיה ברור, אין קשר לניוקי של הפסטה, אלו ריבועי בצק שמרים מטוגנים שהתנפחו והם מוגשים כשלצידם נקניק מורטדלה מעולה – עוד משהו שקשה עד בלתי אפשרי למצוא כאן – ועם סטרצ'יטלה, כלומר המילוי של הבוראטה. התוצאה היא מנת טאפאס (או צ'יקטי, אם אתם מתעקשים) עדינה וכיפית, שהיא בדיוק מה שהיית מצפה לקבל במקום שעצרת בו בדרך חזרה מהעבודה. פשוט תענוג.

אל תקרא לי ניוקי. גן השקמים (צילום: ליאל סנד)

מכאן המשכנו לברוסקטה דג כבוש ולא הסתכלנו אחורה. הברוסקטה עשויה בדיוק מושלם, מקלוני הסלרי והתפוח הירוק נותנים קראנץ' רענן, הדג, שעובר תהליך כבישה ואז צלייה עשוי נהדר, וקצת חזרת מלמטה נותנת לכל האירוע קיק ישר לענן. הנה עוד מנה שלגמרי מטיסה אותך לאירופה (ומתומחרת בהתאם). אבל זה לא חשוב עכשיו כי הגיע התמנון.

אם אתם מחפשים סיבה אחת לבוא ל"גן השקמים" – זאת המנה. זרוע אחת בגלייז הדרים, צרובה על האש עד לשלב שבו יש עליה כתמים שחורים של קרמול אדיר, ומדובר באחד הביסים הכי מוצלחים שאפשר לקבל. ומה שהכי מדהים הוא שאם אתה מתחיל לאכל מהצד הבשרני, העסיסי והמעולה, ככל שאתה מתקדם לקראת הקצה, פתאום המרקם והצריבה הופכים אפילו לטובים יותר.

למנה הזאת היינו קוראים "בלאגן השקמים". גן השקמים (צילום: ליאל סנד)

פלאן הפרמזן היה מנה טובה עם תקלת ביצוע קלה. הפלאן עצמו היה מצויין. הוא היה עדין ונמס על הלשון כשהוא משאיר מאחור שובל של עונג. ריבת הענבים הייתה הניגוד המתוק שהקפיץ אותו דרגה אחת למעלה. הבעיה היחידה הייתה הקרקר שהוגש איתו וסבל ממרקם בעייתי שפגע בחוויה.

מנת הפסטה היתה לחלוטין מסיפור אחר. אבל למה לדבר באוויר. "טיירין פסטה חלמונים אליו אוליו צ'ימה דה ראפה שום, צ'ילי, ריקוטה הום מייד ופירורי לחם מתובלים". ככה זה מופיע בתפריט. וכמה שזה נשמע עמוס, זה אפילו עוד יותר מבולגן במציאות. וזה חבל, כי הפסטה עצמה מוצלחת אבל יש בצלחת כל הרבה יותר מדי שהכל הולך לאיבוד. חוץ מהמלח. אותו דווקא מרגישים.

זה לא קינוח. פלאן פרמזן, גן השקמים (צילום: ליאל סנד)

שניצל שקדי העגל היה מנה פשוטה בהרבה ומוצלחת בהתאם. שקדי עגל הם כידוע אירוע חמקמק, וכשאתה מטגן אותם בציפוי מאוד קשה להקפיד על מידת העשייה המושלמת. כאן, השקדים, בתצורת נאגטס, היו עשויים באופן מוצלח, ולמרות שגם כאן אפשר אולי היה להוריד את כמות המלח זה לגמרי ביס סבבה. האם היו רגעים שבו המחסור בצלייה הורגש? בהחלט, אבל הפיצוי הגיע בצורת סלסה חמאה חומה, ועוד יותר מזה עם משהו שהדרך הכי טובה לתאר אותו יהיה סלט טאבולה מבוסס על בייקון, פטרוזיליה וצלפים.

>> מדריך התיירים הגדול בעולם טוען שזו המסעדה מס' 1 בתל אביב. הוא טועה
>> יש פה כל מה שהיינו מצפים לו ממסעדה שכונתית טובה. רק עם סושי

שני הקינוחים שהזמנו היו סיום בטעם טוב במיוחד. הפנקוטה לימון הייתה עדינה ונעימה, והצליחה לתת טעם לימוני לא מוגזם שנשאר על הלשון. האגוזים המסוכרים מלמעלה, גם עובדים טוב מבחינת מרקם וגם עוזרים לשבור את החמיצות עם מכות של מתוק. הגרניטה פיסטוק הייתה, לפחות מבחינה מרקמית, ההפך המוחלט מהפנקוטה. זאת מנה גסה, במובן הכי כייפי של המילה, עם מרקמים קשוחים, טעמים חזקים וטמפרטורה מושלמת, כזאת שעושה לך באזז נעים בראש, אבל עוצרת שניה לפני שה-Ice cream headache מגיע עם פטיש 5 קילו.

באזז נעים בחצר, באזז נעים בקינוח. גן השקמים (צילום: ליאל סנד)

"גן השקמים" הוא לא מסעדה קלאסית, אבל הוא מקום עם התחלה נהדרת. הוא נעים, הוא אחר, והאוכל בו מאוד טעים. כמו שאפשר לצפות, יש עדיין פה ושם מקומות שצריך לשייף. צוות שירות שצריך ללמוד, מנות שצריכות לעבור מחשבה מחדש. אבל גם כשיש חריקות פה ושם אי אפשר לפספס את הפוטנציאל. די בטוח שזה לא המקום לשבת בו לאכול ארוחת ערב של שלוש מנות, אבל כמקום שאפשר לקפוץ אליו, לשתות יין ולאכול משהו טוב באווירה נעימה? וואלאק, תשאירו לי מקום פנוי על המדרגות (ומשככי כאבים).

3.5 כוכבים. 4 אם אתם באזור. 4.5 תמנונים
>> גן השקמים, תרס"ט 4, ראשון-שבת 18:00-23:30 (שעות פתיחה בהרצה), ישיבה על בסיס מקום פנוי

לחמים 26
עגבניות ירוקות 52
ניוקי פריטי 48
דג כבוש צלוי 65
פלאן פרמזן 57
קריספי תמנון 86
טיירין צ'ימה דה ראפה 76
שניצל שקד עגל 118
פנקוטה לימון 38
גרניטה פיסטוק 32