כל מה שהיינו מצפים לו ממסעדה שכונתית טובה. אבל עם סושי

החמוצים היו מתוקים. זה קרה עוד לפני שהזמנו ופתחנו תפריט, ואי אפשר היה לפספס את זה כי הם היו ממש מתוקים. מתוקים מסוג "קינוח ערבי במסעדת שיפודים בתחנת דלק בגליל". עכשיו שלא תבינו לא נכון, הם היו חמוצים "יפנים" מצוינים. בדיוק בחמיצות הנכונה מצד אחד ובמרקם מושלם מהצד השני. היה אפילו צד שלישי, בצורת חריפות שהמשיכה לתת בעיטות לאורך כל הביס. אבל מעל כל הכיף הזה, ישבה שכבה ברוטלית של מתיקות שהשתלטה על הכל. או לפחות ניסתה. ולמרות שזה נשמע כמו מתכון לסכרת, זה היה פצצה. כל כך מוצלח שביקשנו שיביאו עוד.

מתוק שיורה במערכה הראשונה – ישמיד אתכם בקינוח. אוקינאווה (צילום: אמיר מנחם)

מה שלא ידענו הוא שמדובר באקדח של המערכה הראשונה. ולא הייתה לנו סיבה לחשוד, כי מה עכשיו אקדח בגן החשמל? הימים שבהם היו שולפים עליך דברים בגן החשמל חלפו מזמן. ובואו, זה לא שאוקינאווה עובדת לפי עקרונות הדרמטורגיה. אתה לא נכנס בדלת ועובר לעולם אחר. אתה לגמרי כאן, בלבונטין, במקום שהוא סניף של מסעדה מנווה צדק, אין יותר תל אביבי מזה. אולי התפריט, שנראה כאילו עיצבו בשבלונת "זה מה שישראלים רוצים לקבל במסעדה דרום מזרח אסייתית". מנאמס לגיוזה, מיקיטורי לפאד תאי. מרקים, קארי, איטריות, אורז, באנים, יותר ארוך מהסיפור שאינו נגמר. וזה לפני שהגענו לאגף הסושי.

>> כבר בתחילת הארוחה רצינו ללכת, אבל לאן? היינו תקועים בדיזנגוף
>> בואו תראו איך עושים את זה פשוט וטוב: המקסיקנית של לה מעלה

מרוב לחץ התחלנו בסלט. בחירה מוזרה, ללא ספק, במיוחד כשמדובר בסלט וואקמה, המקבילה הסלטית למאזדה 3 – זה תמיד עושה את העבודה, אבל עם אפס ריגוש. ואכן כמו שאפשר היה לצפות הסלט היה מוצלח למדי, עם גרעיני אדממה ופטריות מלמעלה. הייתה לו גם מין מתיקות נעימה שמילאה את חלל הפה, שעדיין לא הרגישה כמו האקדח של המערכה הראשונה. מקסימום צללית. אולי בגלל שהגיוזה, כיסוני הבצק המאודה, שמולאו במחית שרימפס והגיעו עם הסלט, היו כל כך נעימים. זה היה ביס נהדר ועדין. הבצק היה בדיוק בעובי הנכון, ומילוי השרימפס פשוט עשה את העבודה. לא רק בגלל הטעם אלא בגלל המרקם השמימי. וכדי שיהיה ברור לגמרי, הם לא היו מתוקים. בכלל (על הרוטב שהגיע איתם קשה להגיד את אותו הדבר).

איך אפשר להגיד לא. אסאדו באן, אוקינאווה (צילום: אמיר מנחם)

אם יש משהו שתמיד קשה לנו לעמוד בפניו הם באנים, וכאן החלטנו לקחת זוג עם אסאדו בקר מפורק. הבשר עצמו היה מוצלח ומתובל כמו שצריך. כרגיל בז'אנר הייתה טיפת יבשושיות אבל הביס הכללי חיפה על זה באלגנטיות. הבאן עצמו הרגיש תעשייתי והיה לו – וברור לי שבשלב הזה רמת האמינות שלי מדרדרת – טעם לוואי מתקתק.

הקריספי אבי גוהן הייתה המנה הכי מעניינת לאורך כל הארוחה, קודם כל בגלל השם שלה. קריספי אבי גוהן זה קריאה לפעולה. זו תפילה, זה המקצב שמתנגן. וזה גם שם קוד למנה עם התיאור הכי לא קשור לכלום בעולם. "שרימפס קצוץ טונה מתובלת בצ'ילי וטוביקו על קראנצ' אורז בטעמי חמאה". גם אם אתם מבינים את כל המילים, עדיין לא הבנתם כלום. בפועל, מדובר במשהו שהוא קצת פחות מנה וקצת יותר משחק מרקמים מופרך. זה באמת אורז מלמטה והוא לגמרי קראנצ'י. החלק מלמעלה קצת פחות ברור. כל השרימפס, והטונה, הטוביקו והחברים, עובדו באמצעות מה שחייב להיות מכשיר עינויים מימי הביניים. אחרת אין דרך להסביר את מצב הצבירה שלהם, ש"עיסה כעורה" תהיה מחמאה עבורו. אם היו שם טעמים, הם נעלמו לגמרי. הדבר היחיד שמורגש בביס הוא משחק מרקמים כל כך מופרך שאין שום יכולת להתרכז בדברים אחרים.

לא ממש מנה, יותר משחק מרקמים. קריספי אבי גוהן, אוקינאווה (צילום: אמיר מנחם)

גם במנת האיטריות "פפר ויאטנמי" אפשר היה להתרכז רק בדבר אחד, רק שלמרבה הצער זה היה פחות מעניין ויותר אגרסיבי. איטריות חיטה, לא מוצלחות במיוחד, שהוגשו עם רצועות סינטה שהיו עשויות ממש טוב, והיו החלק הכי מוצלח על הצלחת לצד ירקות לא באמת רלוונטים. עד כאן הכל סביר, רק שעל כל האירוע נשפכו כמויות לא קטנות של רוטב פלפלת קשוח במיוחד, עם כמות פלפל שחור צרחנית כמו טלי גוטליב. אני אומר כמות פלפל שחור צרחנית, אתם אומרים "אתה ודאי מגזים", אנחנו לא עונים כי קשה לדבר עם כוויה כימית בפה.

אאוץ', אוקינאווה. פפר ויטנאמי אנטריקוט (צילום: יעל בונפיס)

ואז הגיע הסושי, דברים פתאום נרגעו וזה לגמרי היה דבר טוב. קודם כל חשוב להגיד – זה לא סושי איכותי. בנקודת הזמן הזו, ספק אם יש מסעדה בישראל שבאמת מסוגלת לספק חווית סושי איכותית. רוב הסיכויים שאם יש מקום כזה באזור, הוא יהיה בבית של בשלן פרטי. המסעדות ויתרו וגם אנחנו. מצד שני, זה לא אומר שצריך להסתפק ב"שוסי", הדבר דמוי הסושי שמוכרים בלא מעט רשתות פאסט פוד וג'אנק פוד אסייתיות. ובדיוק לתפר הזה נכנסת באלגנטיות אוקינאווה.

בתור אנשים שפיתחו את התובנה הקולינרית שלהם בנושאי סושי בסושי בזל, אין לנו רמת דרישות גבוהה מדי מהסושי שלנו. כל מה שאנחנו רוצים זה שהאורז יהיה עשוי במידה ולא יהפוך לעיסה דביקה, שהיחסים בין האורז לבין הדג יהיו מוצלחים ולא משחק "פוצץ את הסועד בפחמימות ריקות", ושהדגים עצמם יהיו טעימים וירגישו טריים. כל דבר אחר זה בונוס. וכאן, מלבד כל תנאי הבסיס היו לא מעט בונוסים.

מסעדה לא מוגזמת, כמו שמסעדה שכונתית צריכה להיות. אוקינאווה (צילום: אמיר מנחם)

קודם כל שימוש חכם ולא מוגזם בביצי דגים. מאוד קל להגזים עם קוויאר וטוביקו. זה נראה מרשים על הרול, זה נותן תחושה של הביוקר, כלומר תירוץ לקחת עוד כסף. באוקינאווה הם באים במינון. גם כל שאר המרכיבים של הסושי, הדגים, השרימפס בטמפורה, הצלופח. כולם היו עשויים נהדר. האם סיימנו את הכל ואפילו הזמנו עוד שניים? בהחלט. האם יש סיכוי נצליח לזהות את סוגי הרולים השונים ולהבדיל בינהם? גם לא בעוד מיליון שנה.

הבעיה היא לדעת מתי להגיד די, ואצלנו זה אף פעם לא קורה בזמן. כי אם היינו הולכים כאן, זה היה נגמר יפה. אבל לנו יש עיניים גדולות. ובמקרה הזה הן נפלו על תיאור בתפריט הקינוחים. "תותים מסקרפונה". זה השם. והתיאור שמתחת רק הופך אותו לקשוח עוד יותר, "קרם גבינת מסקרפונה, תותים טריים, שברי מרנג, קראמבל פריך ורוטב תות שדה". זה כאילו החלומות שלי (מינוס הבוס שבא לישון על השטיח בחדר שלנו) התגשמו לכדי קינוח אחד. רק שאז לקחתי ביס והבנתי שלא מדובר בחלום אלא בסיוט.

>> מהפך בפסגה: R48 של רותי ברודו מזנקת ישר לטופ של המסעדות בעיר
>> הארוחה שלנו בל'אפוק, לעומת זאת, הייתה ההיפך המוחלט מהערב הזה

עדיף על קינוח, זה בטוח. אוקינאווה, פפר ויטנאמי סלמון (צילום: אמיר מנחם)

זוכרים את האקדח מהמערכה הראשונה? הנה הוא חוזר, נכנס לכם לפה וההדק שלו נסחט. מדובר בפצצת מתיקות מקטגוריית "מיץ פטל מרוכז מועשר לרמה של 84%", שכמו אורח גרוע, מתקשה לעזוב שעות רבות אחרי האירוע. קרם המסקרפונה עוד הצליח להציל את המצב – בלעדיו זה היה נגמר רע מאוד – אבל לא הוא ולא המרנג הלא מוצלח לא מנעו את תחושת הקבס. עוגת השוקולד שקיבלנו על חשבון הבית הייתה יכולה לסייע, כי היו לה רגעים מוצלחים, אבל רוטב השוקולד המוגזם שנשפך עליה, הפך אותה לבלתי שמישה בעליל.

אוקינאווה היא מסעדה לא מוגזמת. בלי יותר מדי רעש. בלי נסיון להתחכם יותר מדי, בלי יומרה להמציא מחדש את הגלגל. יש בה כל מה שהייתם מצפים לקבל במסעדה השכונתית שלכם. איכות סבירה, בכמות יפה, בלי לקרוע את הכיס. זאת אולי לא מסעדה לבוא אליה מרחוק, אבל ליד הבית, זה כל שאנחנו מחפשים. רק הישמרו מהקינוחים.

3.5 כוכבים. 4 אם אתם בשכונה. אוקינאווה, לבונטין 11, ראשון-שבת 12:00-23:00

סלט וואקמה 42
גיוזה שרימפס 52
קריספי אבי גוהן 49
באן אסאדו 64
פפר ויאטנמי 78
רולים של סושי 54-58
תותים מסקרפונה 46
עוגת שוקולד חמה 47 (על חשבון הבית)