"ג'סיקה ג'ונס": לא אחידה אבל עדיין מציעה משהו שאין לסדרות אחרות

"ג'סיקה ג'ונס", הסדרה החדשה מבית היוצר של מארוול, לא חפה מפגמים, אבל היא מעזה לעסוק לעומק בנושאים שכמעט אף סדרה אחרת לא חושבת אפילו לגעת בהם

מתוך "ג'סיקה ג'ונס"
מתוך "ג'סיקה ג'ונס"
29 בנובמבר 2015

"ג׳סיקה ג׳ונס" הייתה יכולה בקלות להיות עוד סדרה של מארוול, או המשך ישיר לשיתוף הפעולה הקודם עם נטפליקס, "דרדוויל". במקום זאת "ג׳ונס" היא מוצר מעניין, מבדר ומטריד בפני עצמו. משום מה מכונת ההייפ פעלה הפעם היטב, ורף הציפיות מהסדרה היה גבוה במיוחד, גם עבור חובבי מארוול ותיקים שלאו דווקא בקיאים ב"Alias" – סדרת הקומיקס החדשה יחסית שעליה היא מבוססת. אבל לעומת "דרדוויל" ולמרות המעמד, "ג'סיקה ג'ונס" לוקחת את עצמה קצת פחות ברצינות מההצהרות הבומבסטיות של קודמתה במשבצת. לפעמים זה עובד לטובתה, לפעמים לא.

ג׳ונס, גיבורת על לשעבר, היא קודם כל בלשית פרטית, עובדה שמכתיבה לפרקים תחושה של פילם נואר (כשהכל עובד טוב) ולפרקים (כשהכל מתבלגן) – של סדרת בילוש אמריקאית זולה. אבל דווקא כשהסדרה זונחת את הצד הבלשי שלה, בעיקר בחלק השני של העונה, והופכת פתאום לסדרת אימה מורטת עצבים עם אחד הנבלים הגדולים בתולדות הטלוויזיה, היא מוצאת את הקצב המיוחד שלה. אף שהניסיון לשמור על הצדדים מאוזנים לא תמיד מצליח, "ג'סיקה ג'ונס" אפקטיבית מספיק – בעיקר כסדרת אימה – בשביל להחזיק את הצופה בולע עוד פרק ועוד פרק.

ג'ונס עצמה (כריסטין ריטר) היא דמות מושכת ואפקטיבית, עמוקה ומפתיעה, והנבל העומד מולה הוא קילגרייב חסר הרחמים, שהמשחק המדויק של דיוויד טננט הופך את הסדיזם שלו לטבע שני. היכולת של קילגרייב לשלוט באמצעות הקול שלו על המעשים של כל מי שסביבו, הופכת אותו לגורם מפתיע ומעורר חרדה לאורך כל הסדרה, וכל קאט במהלך סצנה יכול להוביל למקומות בלתי צפויים ועוכרי שלווה. אך החלק המטריד באמת הוא הנימה שבה קילגרייב שולט בקורבנותיו – באמצעות משהו הגובל בחיזור נעים הליכות. כל זה הופך את הקרב בין ג'ונס לקילגרייב למהות של הסדרה, וכל מה שמסביב נראה לעתים כגורם מפריע.

היופי ב"ג'סיקה ג'ונס" הוא שמתחת לפיתיונות העלילתיים האמורים למשוך את הקהל, מסתתרת סדרה שעוסקת ברצינות בסוגיות כמו אונס, כוח, קורבנוּת ואשמה גדולה. ל"ג'סיקה ג'ונס" יש אמירה חתרנית בסיסית: היא מבקשת לבדוק גבולות של גיבורים. ג'ונס היא גיבורה, אבל היא גם קורבן של מערכת יחסים הכוללת התעללות ואונס. ג'ונס לא מסתירה את המילה "אונס", להפך – היא עונדת אותה בגאון; היא לא רק גיבורה נשית נדירה על המסך, אלא גם גיבורה מעניינת באופן שבו היא בוחרת להיות גיבורה – היא מצילה לא רק אנשים אחרים אלא גם את עצמה מהאשמה המכרסמת בה.

ברגעיה הגדולים "ג'סיקה ג'ונס" היא סדרת גיבורי על שנושאת את הנוסחה המוכרת של מארוול למקומות מרחיקי לכת. ברגעיה המשכנעים פחות "ג'סיקה ג'ונס" היא סדרת קומיקס שלא תמיד מצליחה לשמור על רמה אחידה, כמו ש"דרדוויל" הצליחה לעשות לאורך כל הפרקים שלה. אבל בזכות הצדדים הטובים שבה, בזכות היכולת שלה להבין ולתאר יחסי תוקף וקורבן כפי שאף סדרה – או סרט – לא הצליחו לעשות כבר הרבה מאוד זמן, הצפייה בה מציעה דברים שלא מציעה אף סדרה אחרת.

השורה התחתונה: סדרת גיבורי העל הנכונה לנושאים הבוערים של 2015

ציון ביקורות - 7