זאת לא טלוויזיה טובה. זה חלק ממהפכת ענק
הדוקו על פושע המין ג'פרי אפשטיין בנטפליקס הוא קליקבייט למהפכת מי טו, ולמרות זאת הוא מצטרף לשורת יצירות חשובות מסוגו. הז'אנר הזה חייב להשתתף במלחמה
אין טעם בביקורת טלוויזיה על דוקומנטרי כמו "ג'פרי אפשטיין: עושר מחריד". זה אמנם חותר תחת המילים שאתם קוראים ברגע זה, אבל זו האמת. בשנים האחרונות, על רקע מהפכת מי טו, יותר ויותר סדרות תיעודיות שכאלו צצות – סיפורי זוועות על אנשים מוכרים, חזקים, עשירים ובעלי השפעה שניצלו את כוחם ומעמדם כדי לנצל מינית נשים, נערות וילדים. "לעזוב את נוורלנד" ו"לשרוד את אר קלי" שברו את חומת השתיקה בשנה שעברה, ועכשיו הגיע זמנו של המיליונר המקושר שביצע מעשים מחרידים לאינספור נערות וקטינות, שסרסר בהן לחבריו העשירים והחזקים, שקיבל עסקת טיעון מחפירה ומצא את מותו בבית מעצר. תהיו בטוחים שברגעים אלו ממש מישהו עובד על סדרות כאלו לביל קוסבי והארווי ויינסטין.
אין טעם בביקורת טלוויזיה על דוקומנטרים מהסוג הזה, מכיוון שזו לא באמת טלוויזיה טובה בשום צורה. אין בסדרות דוקו שכאלה יצירתיות או חדשנות. במקרה הטוב הן כתבת חדשות ארוכה, במקרה הרע – סחיטה רגשית מתמשכת. תיאורים גרפיים מזעזעים, חיטוט בחיי העשירים מעבר לכל דמיון, מוזיקה דרמטית וצילומי אילוסטרציה הופכים את הז'אנר המתפתח הזה ליצירה סנסציונית משהו, סוג של קליקבייט. "רוצים לדעת מה האיש העשיר הזה עשה לבנות ההן? לחצו כאן". אין באמת טעם לחפש יצירה מוצלחת מאחורי דוקו שהטריילר שלו מהבהב את המילים "כוח", "כסף" ו"שחיתות" על רקע שחור.
אין טעם בביקורת טלוויזיה על דוקו שכזה, כי המטרה שלו היא לא להיות טלוויזיה, אלא מסמך מאשים כנגד אדם, החברה שסביבו והמערכת שאפשרה לכל זה לקרות. זה אכן דבר שקורה בסדרה, באופן ישיר ועקיף. יוצרי הסדרה לא נמנעים מלמנות שמות של אנשים חזקים שלכאורה לקחו חלק במעשים המחרידים (אם כי מעט מדי), ואף הפנו אצבע מאשימה כלפי מערכת המשפט, השיטור והממשל באמריקה. אצבע מרומזת יותר מופנת לעבר טראמפ עצמו. הם הבינו שדוקו שכזה, על פושע שמת (בנסיבות שטרם התבררו) עוד לפני ששוחרר, חייב לא רק להטיל אור על זוועות שהתרחשו, אלא גם לאותת על בעיות מערכתיות יותר שעדיין מתקיימות.
אין טעם לבקר יצירה כל כך חשובה. נכון, זה יומרני ומבאס לפעמים לקרוא לאמנות "חשובה", אבל לפעמים זה פשוט נכון. חשוב שסיפורים כאלו יסופרו, שהציבור יידע. שיהיה מקום גם מחוץ לבית המשפט לקרוא לצדק, כי כמו שראינו ביותר מדי מקרים, לא בכל בית משפט יש צדק. חשוב שההוכחות ייחשפו, שדרכי הפעולה יסופרו וחשוב שכולם יידעו איך כסף יכול לעזור לכל אחד להתחמק מידו הרופסת של הצדק למשך יותר מדי זמן. יצירות שכאלו מניעות ומלוות את שלביה הראשונים של המהפכה החשובה של התקופה, וזה יהיה לדראון עולם אם סדרות תיעודיות יפספסו חתיכת מהפכה שחשוב לתעד.
ובעיקר, אין שום טעם לכתוב על משהו חוץ מהניצולות. מספר מסחרר של נשים צעירות, שהיו נערות כשאפשטיין ניצל אותן, מספרות בפנים גלויות ובאומץ שקשה לתפוס על הרגעים הכי טראומטיים של חייהן. זה מטלטל, זה שובר לב, זה מפרק את האמון באנושות ובעיקר מייאש. מייאש שהן הושתקו, מייאש לעכל שהן רק קצה הקרחון ושישנם אינספור דומות ודומים להן שלעולם לא ישמע קולם. הסיפורים המפורטים שלהן, הסדק שנשאר בחייהן, המסע הארוך שלהן לדרוש צדק ותחושת הפספוס כשהן מגלות שאפשטיין שוב ברח מצדק, הפעם בעזרת מוות, הם המהות של הסדרה והסיבה שהיא לא רק חשובה, אלא גם ראויה. מעצם היכולת לתת להן מקום להשמיע את קולן בכבוד וברגישות, יש ערך עצום בדוקומנטרים שכאלו. אין טעם בביקורת טלוויזיה על דוקומנטרי שכזה. יש טעם רק בלראות (אם יש לכם לב מספיק חזק), לשתף הלאה ולהבין שלמרות שזו לא טלוויזיה טובה, חייבים עוד אינספור דוקומנטרים שכאלו.