מחר: אחד האמנים החשובים בהיסטוריה נוחת במוזיאון ת"א

אלברטו ג'קומטי, ביתן הלנה רובינשטיין (איל עופר) של מוזיאון תל אביב. צילום: רעות ברנע
אלברטו ג'קומטי, ביתן הלנה רובינשטיין (איל עופר) של מוזיאון תל אביב. צילום: רעות ברנע

130 עבודות של אלברטו ג'קומטי יוצגו החל ממחר (שבת) בביתן הלנה רובינשטיין המשופץ, שכעת נקרא ביתן איל עופר מכל הסיבות הלא נכונות. אבל האמנות של ג'קומטי כל כך אדירה שכדאי לשים רגע בצד את המחלוקת המקומית ואף להזמין כרטיסים מראש

1 במאי 2023

זה לא הולך להיות עוד אייטם על פתיחתו של ביתן איל עופר של מוזיאון תל אביב, פורמלי נואון אז ביתן הלנה רובינשטיין. כלומר, זה כן. אבל זה לא. בשבוע שעבר דיווחנו לכם שהביתן המחודש ייפתח אחרי השיפוץ בניגוד להמלצת ביהמ"ש, אחרי שעיריית תל אביב-יפו ביטלה את פגישת הפשרה עליה המליץ בית המשפט עם העותרים, נגד מחיקת שמה של הלנה רובינשטיין ז"ל מהביתן. בכל מקרה, בשבת הקרובה זה יקרה והוא יושק בתערוכה גדולה של אלברטו ג'קומטי – והפעם אנחנו כאן בשביל לדבר על האמנות, לא על המבנה שמכיל אותה.

אלברטו ג'קומטי, ביתן הלנה רובינשטיין (איל עופר) של מוזיאון תל אביב. צילום: רעות ברנע
אלברטו ג'קומטי, ביתן הלנה רובינשטיין (איל עופר) של מוזיאון תל אביב. צילום: רעות ברנע

התערוכה החדשה "שוב, מהתחלה"  היא הראשונה בארץ שמציגה רטרוספקטיבה של האמן השוויצרי (1966-1901) שנחשב לאחד האמנים החשובים של המאה ה-20 ומזוהה בעיקר עם גוף העבודות שגורם לכולנו – מה לעשות – להרגיש שמנות.

מהודר ומשופץ, ביתן הלנה רובינשטיין (איל עופר). צילום: רעות ברנע
מהודר ומשופץ, ביתן הלנה רובינשטיין (איל עופר). צילום: רעות ברנע

הדמויות הדקיקות של ג'קומטי מזוהות לא פעם עם דימויים ממלחמת העולם השנייה והשואה. אבל כמו שהסבירה אוצרת התערוכה, רונילי לוסטיג (שאצרה אותה יחד עם הוגו דניאל מקרן ג'קומטי שמנהלת את עזבונו), אין היום שום הוכחה לכך שזו אכן היתה ההשראה שלו, לפחות לא באופן רשמי. למרות זאת, הן נהיו נהיו איקונות של התקופה שלאחר המלחמה, כהתגלמות של חשבון הנפש והאימה שאפיינו אותה. בהמשך הפכו היצירות האלה גם לכמה מהיצירות היקרות ביותר בשוק האמנות הבינלאומי. בשנת 2015 נמכרה אחת היצירות הגדולות של ג'קומטי – פסל בגובה 1.8 מטרים – במכירה פומבית בבית המכירות כריסטיס בניו יורק, בלא פחות מ-141 מיליון דולר.

איקונות של התקופה. צילום: רעות ברנע
איקונות של התקופה. צילום: רעות ברנע

הפקת התערוכה הנוכחית לא הגיעה לסכומים של מאות מיליוני דולרים, אבל כן הושקעו בה כמה מיליוני שקלים טובים, בין השאר כדי להביא עבודות מקרן ג'קומטי (ובנוסף כאלה מהאוספים של מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב עצמו). התערוכה מוצגת על פני ארבעה מפלסי הביתן המשופץ, ולמרות שמדובר ברטרוספקטיבה שמציגה כ-130 עבודות, היא ממש לא מרגישה עמוסה כמו שקורה לפעמים בתערוכות מהסוג הזה. החלוקה בין המפלסים נעשתה לפי תקופות ונושאים שונים ביצירה שלו, והיא מרגישה מאווררת ומאפשרת לשוטט ולהתעמק בכל חלק של התערוכה.

כרגיל, העבודות המעניינות שבה הן אלה הפחות מוכרות. מסתבר שג'קומטי לא פיסל רק דמויות דקיקות של גברים הולכים ונשים עומדות (כן, תסיקו מה שאתם רוצים לגבי זה), אלא יש באמתחתו גם גופי עבודות שונים ומגוונים שכוללים גם ציורים, רישומים ותחריטים, וגם פסלים שאפשר לראות בהם השראות של זרמים אמנותיים פופולאריים דאז כמו סוריאליזם וקוביזם.

זה בוודאות קוביסטי. צילום: רעות ברנע
זה בוודאות קוביסטי. צילום: רעות ברנע
מרגיש מאוורר. צילום: רעות ברנע
מרגיש מאוורר. צילום: רעות ברנע
העבודות הפחות מוכרות הן כרגיל, הכי מעניינות. צילום: רעות ברנע
העבודות הפחות מוכרות הן כרגיל, הכי מעניינות. צילום: רעות ברנע

התערוכה מספקת הצצה גם לחייו האישיים של ג'קומטי, שהיו מורכבים וסבוכים כמעט כמו שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו. את רוב ימיו בילה בסטודיו בגודל 23 מ"ר (אפילו לא דירת חדר בפלורנטין). את הסטודיו הוא שכר בתחילת דרכו, כשהתקציב שלו עדיין לא איפשר לו משהו גדול יותר. החלק המעניין הוא שגם שכבר היה אמן מוכר, מצליח ומרוויח (יחסית) – הוא נשאר לעבוד באותו סטודיו קטנטן עד סוף ימיו. טוב, כמעט עד סוף ימיו – את חמשת שנות מלחמת העולם השנייה הוא בילה בעיר הולדתו שם חי ועבד מתוך חדר של בית מלון. כן, במשך חמש שנים.

אחד הנושאים המרכזיים ביצירה של ג'קומטי היה הניסיון שלו ללכוד את המבט האנושי. הניסיון הזה, שליווה אותו לאורך שנים ארוכות, גרם לו גם להשמיד המון עבודות שלא הצליחו, לדעתו, לעמוד במשימה. הוא היה ידוע ככזה שמשליך עבודות לפח על בסיס קבוע, עניין שאפילו נכנס כקונספט אל תוך העבודות שבסוף שרדו את הסלקציה.

חייבים להעריך אותו על ההומור העצמי. צילום: רעות ברנע
חייבים להעריך אותו על ההומור העצמי. צילום: רעות ברנע
עוד אובייקט מתריס. צילום: רעות ברנע
עוד אובייקט מתריס. צילום: רעות ברנע

לצד העבודות של ג'קומטי עצמו מוצגים בתערוכה גם צילומים שונים שתיעדו אותו ואת הסטודיו שלו במהלך העבודה. אחד מהם הוגדל והודפס על פני שלוש רשתות צפופות, ונתלה על הקיר המרכזי במפלס הכניסה לתערוכה, כך שפניו הענקיות של ג'קומטי מתבוננות בנו בזמן שאנחנו מתבוננים בעבודות שיצר. אפשר לנסות להתעלם מהעניין, אבל זה לא פשוט, וזה אולי קצת מקריפ אבל בהחלט מוסיף עוד רובד של מחשבה לצפייה בעבודות.

מתבונן בכם מכל מקום. ג'קומטי. צילום: רעות ברנע
מתבונן בכם מכל מקום. ג'קומטי. צילום: רעות ברנע

בשנת 2002, שזה לפני קצת יותר מעשרים שנה, ביקרתי לראשונה בתערוכת יחיד מקיפה של ג'קומטי בהונג קונג. מהתערוכה ההיא אני זוכרת בעיקר את הדמויות הדקיקות והמיוסרות, ועוד קטע אחד מגניב: מקום שבו היינו יכולים להצטלם כאחת מהדמויות הללו, כלומר צילום שהפך את כולנו לדקיקים ומיוסרים, כמו שהינו רוצים להיות. את הפיצ'ר הטכנולוגי הזה לא תזכו לחוות בתערוכה הנוכחית, אבל זו בהחלט תערוכה ברמה בינלאומית, שמספקת הצצה מעמיקה אל תהליך היצירה של אחד האמנים החשובים בהיסטוריה של האמנות המערבית. מחיר הכניסה, אגב, הוא 35 שקלים. סכום הגיוני לכל הדעות (ילדים, נוער עד גיל 18 וחיילים נכנסים בחינם), בעיקר בעידן שבו התרגלנו שגובים מאיתנו 120 שקל על דברים חשובים הרבה פחות. המוזיאון צופה תורים (לא הייתי מהמרת על כאלה ברמת קוסאמה, ובכל זאת) וממליץ להזמין כרטיסים מראש.

"שוב, מהתחלה" – אלברטו ג'קומטי, ביתן הלנה רובינשטיין (אתם יכולים לקרוא לו ביתן איל עופר. אנחנו נדבוק בשם המקורי), שדרות תרס"ט 6. החל מה-6.5.23 להזמנת כרטיסים

יהיה תור? צילום: רעות ברנע
יהיה תור? צילום: רעות ברנע
גברים הולכים, נשים עומדות. צילום: רעות ברנע
גברים הולכים, נשים עומדות. צילום: רעות ברנע