ג'רי סיינפלד הגיע לנקודת רתיחה קומית חדשה

יש רגע קטן אך חושפני בעונה החדשה של "קומיקאים במכוניות שותים קפה", סדרת הראיונות־שיחות־פורנו מכוניות של ג'רי סיינפלד בנטפליקס. "כסף וקומדיה הם אנטיתזות", הוא אומר לאדי מרפי בפרק הראשון של העונה ה־11 (!). ברגע שכסף נכנס לתמונה, ממשיך סיינפלד, הקומדיה גדלה, תופחת, נעשית יותר מסורבלת ופחות מצחיקה. זו יכולה להיות הערה על הקריירה של סיינפלד עצמו – אולי על העונות המאוחרות והאהובות פחות של הקומדיה האלמותית שלו, אולי על הסטנדאפ שלו, שהלך והתרחק בלית ברירה מדמות "האדם הממוצע" שמתרגז מהדברים הקטנים ביותר, שאיתה פרץ בתחילת שנות ה־80 והתקבע ככוכב ענקי כמה שנים לאחר מכן. זו יכולה להיות, כמובן, גם הערה על הקריירה של מרפי, שפרץ בערך באותה תקופה עם סטנדאפ חד פעמי ובמרוצת השנים הלך והידרדר לקומדיות הוליוודיות שבלוניות.

אבל זוהי בראש ובראשונה הערה מטא אירונית על התוכנית שבה היא נזרקה. "קומיקאים במכוניות שותים קפה" היא יצור כלאיים מוזר. היא החלה את דרכה כסדרת רשת שסיינפלד הפיק בעצמו, עם פרקים קצרים (אך ארוכים לפורמט של סדרת רשת – כרבע שעה). כשהיא יצאה לראשונה היא עוררה תגובות מעורבות: מצד אחד היה משהו כיפי וממכר בהצצה הבלתי אמצעית לשיחות החולין של סיינפלד ושל קאסט מתחלף של מיטב הקומיקאים של ארצות הברית. מצד שני צופים התקשו לבלוע את כל הרכיבים של הסדרה שהיו קשורים לכסף: את צי המכוניות המתחלף שבהן סיינפלד נוסע לאסוף את האורחים שלו (בעיקר רכבי יוקרה קלאסיים אבל לפעמים גם ענתיקות מתפרקות), ואת התוכן השיווקי הרב (קפה לוואצה מככב כאן), שלא נעלם גם כשנטפליקס רכשה את הסדרה לפני שתי עונות.

למרות ש"קומיקאים במכוניות" הפכה לבורג משמעותי במכונה של נטפליקס, עדיין יש בה רגעים לא צפויים

אבל איכשהו, בעונה ה־11 כל הדברים האלו הם כבר הנחות יסוד של התוכנית שקשה להתעצבן עליהן. אם בהתחלה היה קל להתרגז על סיינפלד – מה הוא משוויץ במכוניות שלו? – פתאום עכשיו, כשהאקסצנטריות של הבחירות הלכאורה שרירותיות האלה (למה מכוניות?) התקבעה ככלל ברזל של התוכנית, אפשר להגיד: "אז הוא אוהב מכוניות. אז מה?", או אפילו "היי, מכונית מעניינת". אז יש לו תחביבים של איש עשיר. לפחות הוא לא מנסה להעמיד פנים שהוא משהו שהוא לא (כפי שעשה לואי סי.קיי, שנאחז בגלגול מתקדם יותר של פרסונת "האיש הפשוט", המשיך להופיע בטי שירט שחורה וג'ינס ולגלם את עצמו בטלוויזיה כסטנדאפיסט חצי כושל).

אבל כל זה מחליק בגרון טוב יותר גם בזכות התקדמות מסוימת שסיינפלד עשה. הוא פשוט השתפר מאוד כמראיין, ועכשיו הרגעים שבהם הוא מתנשא קלות או מציק לאורחים שלו מתבלים שיחה כנה ולא מחליפים את השיחה עצמה, כפי שהיה קורה לפעמים בימיה המוקדמים יותר של הסדרה. "קומיקאים במכוניות" היא כבר לא פרויקט אישי קטן אלא בורג משמעותי במכונה של נטפליקס, אבל עדיין יש בה רגעים לא צפויים: למשל, סיינפלד מספר לשחקנית ברידג'ט אוורט על השנאה שלו לקומיקאי מסוים מניו יורק, ששמו צונזר מהתוכנית, אבל מתאר אותו כ"לא מצחיק ולא מוכשר… זו הסיבה שהוא היה מדבר בקול המטומטם הזה" (מיטב בלשי האינטרנט כבר פיצחו כי מדובר בקומיקאי בובקאט גולדת'ווייט, שהתפרסם בסדרת סרטי "בית ספר לשוטרים מתחילים" ובשנים האחרונות ביסס עצמו כבמאי מעולה). זה קטע שהיה יכול לעוף בעריכה באלף תחנות שונות. אבל הוא נכנס. כי הוא גורם לכל שאר העסק להרגיש אמיתי יותר.

סיינפלד וג'רווייס, מתוך "קומיקאים במכוניות שותים קפה"

כל זה עובד נהדר עם שלל האורחים העונה, בהם ריקי ג'רווייס וסת' רוגן, אבל פרק הפתיחה עם אדי מרפי, שהוא הארוך ביותר בתוכנית אי פעם (כמעט 50 דקות), הוא האירוע המרכזי הפעם. ההערצה ההדדית ביניהם אמיתית, לא חנפנות של שואוביזנס. נכון, גם כאן אותו "כסף, האנטיתזה של הקומדיה" שסיינפלד מתאר משחק תפקיד מפתח: מרפי נותן לסיינפלד כאילו־סקופ על כך שהוא רוצה לחזור לעשות סטנדאפ, וצמוד לעליית התוכנית דלפו שמועות על כך שהוא קרוב לסגירת חוזה של 100 מיליון דולר לשני ספיישלים בנטפליקס. ברור שהרגע הזה תוכנן, שהעברת המידע הוסכמה מראש. אבל "קומיקאים במכוניות שותים קפה" עובדת כי היא מתייחסת באותה קלילות גם לפרומו לאירוע תרבותי ענקי כמו חזרתו של אדי מרפי לסטנדאפ וגם לזיכרונות מבעל מועדון סטנדאפ ניו יורקי עלום שהתייחס לא יפה לאדי מרפי כשהיה בן 17. "קומיקאים במכוניות" עובדת גם בגלל שהיא לא מתביישת בכסף שזורם מאחורי הקלעים שלה. היא צוחקת עליו.