תמיד אקטואלי: ברטולד ברכט מגיע כל הדרך אל הקלפי

"משפחות, כשנולד להן בן, \ רוצות שיהיה אינטיליגנטי. \ אני, שהאינטיליגנטיות החריבה לי את חיי \ יכול רק לקוות, שבני \ יתגלה בבוא-הימים \ כחסר ידע, עצל דעת \ או-אז יהיו לו חיים שקטים \ של שר בממשלה"

הטקסט הנוקב הזה, הציני, העוקצני והמחויך, מגיע מפרי עטו של גדול המחזאים החברתיים במאה ה-20, ברטולט ברכט. את ברכט הכרתי עוד בגיל 16, כשאמי, שהייתה אז מורה לספרות, מילאה את הבית בכתביו ומחזותיו. כמו גם של שייקספיר, אוסקר ווילד, לאה גולדברג, קפקא ועוד.

אני זוכר שמחזותיו – אמא קוראז‘, אופרה בגרוש, מעגל הגיר הקווקזי – ושלל כתביו תמיד משכו את ליבי. החריפות שלו, הביקורתיות שלו והקיצוניות שלו – גרמו לקהל להגיב. הוא גירה את הקהל לחשוב ולבקר- וכל זה בהומור אין סוף. אני זוכר שבגיל 16, פתחתי את אחד הספרים, והטקסט הזה שלמעלה נגלה לעיניי. מיד מנגינה עלתה מתוכו. רצתי לפסנתר. תוך דקות מספר הלחן כבר היה בחוץ.

עברו 15 שנה. באחת מהופעות הקורונה שעשיתי (נהגתי להופיע בשנה האחרונה בעשרות בתים ברחבי הארץ), פתאום השיר הגיע לראשי באמצע ההופעה, ומיד, כאילו הוא חלק מהרפרטואר, החלטתי לנגן אותו. איזו התעוררות חדשה הייתה בחלל. אני זוכר את הקשב, את החיוך שעלה על פני האנשים, כאילו זה שיר עליז ושמח.

הלכתי אתמול בערב בכרם התימנים וראיתי אנשים יושבים אחד עם השניה וכוס בירה בידיהם. מדברים, מחייכים וצוחקים. איזה עונג זה להיות רגילים

אני לא חושב שהשיר הזה עלה לי סתם לראש. היה בי צורך לדבר, לזעוק משהו. לשבת בבית כל כך הרבה זמן – הייתי רגיל לשחק בחמש הצגות במקביל. יותר מזה, לא הכרתי את עצמי בלי להיות על במה כל ערב ולהופיע בפני אלפי אנשים. נחרדתי בהתחלה, כשחשבתי שכל עולמי נלקח ממני. ואז למדתי משהו חשוב, אולי אחד השיעורים החשובים בחיי – אף אדם, גוף או מגיפה לא יכול לקחת ממני את היכולת להתבטא, לזעוק, ליצור, לחשוב. זה חזק מכל דבר אחר. זו האש שמוצתת בי, בדמיון שלי, וזו יכולה לגרום לשריפה הגדולה ביותר, לבעירה, לחום וללהט החזקים ביותר.

ובכן, בשנה האחרונה דיברתי עם יותר מעשרים אלף בני נוער, יום יום, על איך להגשים חלומות בתקופה הזו. שמעתי את חלומותיהם ואת רחשי לבם וניסיתי להעניק להם טיפה נחמה. הקלטתי אלבום שלם במשך חודשים יחד עם חברי הטוב משכבר הימים, תומר ישעיהו, שחתום על ההפקה. זו הפעם הראשונה עשינו יחד אלבום שלם, "לראות אותך". חיינו ונשמנו אותו יום יום במשך חודשים עד שיצא לפני חודש. אני מתחיל לצלם סדרה חדשה ולקראת הקלטות של אלבום חדש. אני מעלה קטעים לרשת וכן, מדי פעם חוטא גם בטיקטוק. כי זה כיף לי. ועכשיו, אחרי 15 שנה, הוצאתי את השיר הזה. כנראה הוא חיכה לרגע הנכון. הפעם הפיק אותו עידו (זיגו) אופק (הדורבנים).

אם אי פעם חשבתי שאני תלוי במשהו, הבנתי שאני לא תלוי בכלום. רק באמונה שלי, ברחשי ליבי, ובאש שנמצאת בתוכי – כמו שברכט הזכיר לי בהבזק של רגע – בגיל 16 ועכשיו. הוא בטח היה  אומר: גם הומור לא יזיק לנו בימים אלו. כשמערכת בחירות נוספת לפנינו, ואין אנו יודעים את מי שמדבר אלינו – האם דובר הוא אמת, או שמא זה עוד אחד מהתעתועים האין סופיים שאנו חווים על המסך קטן-גדול שלנו, המסך הזה שמוליך אותנו שולל יום אחר יום.

אני מאחל לנו שנדע ימים טובים יותר, שקטים יותר, של יחד, של שלום, של אמונה אחד בשניה, של אמת ואהבה. הלכתי אתמול בערב בכרם התימנים וראיתי אנשים יושבים אחד עם השניה וכוס בירה בידיהם. מדברים, מחייכים וצוחקים. איזה עונג זה להיות רגילים.