דויד פרץ רוצה להיות ברוס ספרינגסטין של באר שבע

"השאלה היא מי האויב שלך. אני, האויב שלי הוא הפרסומאים". זו המנטרה שדויד פרץ (45), שמוציא בימים אלו אלבום חדש, "ארץ שלא שם", חוזר עליה שוב ושוב. היה רגע שבו סצנת האינדי בתל אביב פתאום נשאה, לזמן קצר, את עיניה לבאר שבע. היה שם מרכז תרבות (מועדון הופעות, בית קפה, חנות ספרים, כולם באותו חלל) חדש בשם עשן הזמן (שפועל עד היום במתכונת דומה, רק בכתובת אחרת), סצנה קטנה אבל תוססת של כמה להקות ששרו בעברית (בניגוד לבון־טון של אז) ואת דויד פרץ. עכשיו, כמעט עשור אחרי, פרץ (שנמצא בתל אביב על בסיס שבועי לרגל עבודתו במכללת BPM) עומד להשיק את "ארץ שלא שם" בהופעה ביום שלישי (15.3), שבה יארח את רונה קינן.

פרץ – הדברן והאינטלקטואל, שתיווך את דעותיו ואת הידע המוזיקלי האנציקלופדי שלו גם בבלוג הפופולרי שכתב באותה תקופה, "יוצר השיר" – הומלך אז, בעיקר על ידי מתבוננים מבחוץ, כ"סנדק הסצנה הבאר שבעית". הוא מצדו מעולם לא הרגיש נוח עם הכינוי הזה. אז מה יש לו נגד הפרסומאים? "הם משתמשים בכלים של יצירה בצורה מעולה, והם משרתים את השטן. חד וחלק. אין להם שיפוט ערכי. הם פועלים בעולם שלי, בעולם הרעיונות, ומציגים רעיונות הפוכים לאלו שלי. אני רוצה להציג רעיונות מורכבים, לא הקלישאות של מרכז־פריפריה, נשיות־גבריות, אז אני נלחם בהם. כל הזמן אני נלחם בהם. בכלים שלי. היום כולם מפחדים להגיד משהו חינוכי או ערכי. הכל פוסט מודרני, מי יודע מה טוב ומה רע?".

לא מסכים איתך. אנשים ממהרים יותר מתמיד להגיד דברים ערכיים, אף שהם לא יודעים מה להגיד. כולם רוצים להיות עם דעות נחרצות על כל דבר.

"אני בוחר לא לראות ציניות".

ואם היא שם?

"אני משתדל להאמין לבן אדם. יש כל כך הרבה לעג למי שרוצה להגיד משהו. כל הזמן מהדהד לי בראש המשפט הזה של ייטס מ'ההתגלות השנייה': 'אבדו ישרי־הדרך אמונם, ורשעים מלאו בלהט־עז'. הרי הרעים, ברור מה הם עושים. הם יודעים".

דויד פרץ. צילום: יולי גורודינסקי

זה לא שהשיחה הזאת תפסה את פרץ במצב רוח דרמטי. אלו דברים שמעסיקים אותו כל יום. השיר שפותח את האלבום החדש – "למכור את נשמתי לשטן", שהוא גם הרגע הכי רוקנ'רולי בקריירה שלו – הוא מין היפוך קומי של המיתוס על הבלוזיסט האגדי רוברט ג'ונסון (שמת בגיל 27 בשנת 1938 ונחשב לחבר המייסד של מועדון המתים המפורסם). אם על ג'ונסון סופר שהוא מכר את נשמתו לשטן בתמורה לכישורי גיטרה עילאיים, הרי שפרץ פוגש את השטן בתחנת דלק. הוא דווקא מוכן לחתום, רק שהשטן המודרני בכלל לא מעוניין בעסקה.

"תבין, היום כבר אין טוב ואין רע, הכל זה עניין של ביקוש והיצע / נשמה זה חומר זול והכסף יקר, לאן שלא תלך זה אותו הדבר", הוא שר.

פרץ, שגדל בבית דתי בבאר שבע (הוא עזב את הדת "במובן המעשי", כהגדרתו, בגיל 21), היה מודע מגיל צעיר מאוד למשמעות ולמקום של הפריפריה.

"בגיל 12 כבר ידעתי שאם אני אלך עם גורמט, יהיו מסיבות שאני לא אוכל להיכנס אליהן". הוא מיד מוציא שרשרת עם מגן דוד מתוך הסוודר השחור שלו. "לקח זמן עד שחזרתי ללכת עם זה", הוא אומר. על הצוואר שלו התליון נראה חסר משקל וכבד בו זמנית. מהדיבור על הסצנה הבאר שבעית הוא מתנער גם בדיעבד, אבל הוא אומר שהמודל שלו הוא דווקא ברוס ספרינגסטין. "כמו שאנשים מכירים את ניו ג'רזי דרך העיניים של ספרינגסטין, ככה אני רוצה לספר על באר שבע דרך העיניים שלי, לא דרך קלישאות על גמלים. הכל פה בעצם כמו בשאר המקומות, גם פה יש משבר אמצע החיים".

למה לקח לך כמעט עשר שנים להוציא אלבום מלא? גם על "הייקו בלוז" עבדת המון זמן.

"קצת נבהלתי מההצלחה של 'הייקו בלוז', כמה שזה קלישאה".

תגדיר הצלחה. זה לא שהפכת לרב מכר, כולה היית גיבור סצנת האינדי לכמה רגעים.

"הוא שודר ברדיו, אנשים דיברו איתי עליו, אנשים התייחסו אליו. אל תשכח שכשאתה יוצר, אתה פועל לרוב עם תחושה שהקהל שלך הוא ארבעת הקירות שלך. אתה לא יודע מי הקהל שלך. פתאום אתה יוצא החוצה ואתה מגלה אנשים אמיתיים, שמות, עיניים, פנים, ויש להם תחושות ואמירות. תלו עליי אינסוף דברים שהם ראו בי. אני ידעתי שאני מאכזב אותם, שאני לא איזו דמות ניק דרייקית, מסוגרת ומסתורית שיושבת באיזשהו חור. הייתי איש מתקשר, הייתי בבלוג שלי, בפייסבוק. אבל גם מבחינת מכירות, זה היה אלבום בהפקה עצמית בלייבל קטן שהצליח למכור איזה שלוש מהדורות".

זה אלבום שהיה לי קשה איתו, היה בו משהו מוקפד מדי.

"אתה לא הראשון שאומר את זה, אבל אני לא מרגיש ככה. העבודה עליו הייתה עבודה של זיקוק: אתה מזקק ומזקק עד שאתה מגיע לנקודה שבה אתה מרגיש שזה הכי נכון. זה לא מקרי שעשיתי לו מיקס שנתיים, ירדתי שם לפרטים מטורפים. אגב, תגובת הנגד היא באלבום הנוכחי. שם אמרתי – לייב, כל הטעויות נכנסות פנימה, כולם מנגנים ביחד בחדר.

"'ארץ שלא שם' התגבש בזמן הלימודים שלי במכון מנדל למנהיגות חינוכית, שנתיים אחרי 'הייקו בלוז'. למה השיר הראשון בו הוא 'למכור את נשמתי לשטן'? אמרו לי, הצלחת, אתה יכול לעשות קרוסאובר. ואז שאלתי את עצמי: קרוסאובר למי? מי קונה פה נשמות? אני מוכן למכור, יאללה. מי מוכן לשלם עליה? והטרגדיה הגדולה בשיר היא שאין למי. אתה מכור מלידתך. אתה משרת את השטן מהנשימה הראשונה. אז יש את זה ויש את הארץ שלא שם, ואת החיים שקיימים בעקבות השטן הגדול שיושב עלינו, פעם זה טייקון ופעם זה מפעל – כוחות גדולים מאוד של אנשים או גרוע יותר, חברות, שקובעים חיים וגורלות של מיליוני אנשים ואין להם תפיסה של טובת הכלל. את המודעות לדבר הזה, לעולם שאתה חי בו, חשוב לי להעביר, לספר את זה. נכון שזה כללי, אבל זה מבנה העומק של החיים בפריפריה, כי אני חושב ששם מרגישים את זה הרבה יותר קשה. בתל אביב קל יותר לדמיין, למרות שגם פה אתה עובר ליד הבניינים הענקיים האלה, ואומר: מה הסיכוי שלי להגיע לקומה העליונה של הבניין הזה? אני תמיד אהיה בקומת הרחוב".

דויד פרץ ישיק את "ארץ שלא שם" בהופעה בלבונטין 7, שלישי 21:00. אורחת: רונה קינן