חיכיתי לרגע הזה חמש שנים. איזה עולם זה בלי קולנוע?

מיכל: היי דנה אידיסיס, אני אגיד לך למה הזמנתי אותך לטור.

דנה: כי התגעגעת אלי.

מיכל: תמיד. אבל ספציפית עכשיו כי יוצא לי סרט דוקו חדש שיוצג בפסטיבל דוקאביב הבא עלינו לטובה, "גיבורות" שמו. ומעבר לזה שאנחנו חברות מאוד טובות, אנחנו גם שותפות לאחורי הקלעים של תהליכי היצירה אחת של השנייה, וכאן היה תהליך ארוך של חמש שנים.

דנה: מטורף.

מיכל: ומה שעוד יותר מטורף זה שאת עובדת חמש שנים על סרט ואז יש מגיפה עולמית בשם קורונה, והפסטיבל שאת מציגה בו הופך לפסטיבל אונליין.

דנה: תגידי, לאורך השנים האלה, דמיינת את הרגע שבו שהסרט יוצא?

מיכל: תשמעי, זה מביך אבל זו פעם ראשונה בחיים שלי שממש דמיינתי את הרגע הזה, וגם בצמתים מאד קריטיים וקשים – שאני עומדת בסוף הקרנת הפרימיירה שלי מול הקהל בדוקאביב. וכמובן שאז עוד לא התקבלתי לדוקאביב.

דנה: מדהים.

מיכל: כל הזמן היה לי את הרגע הזה בראש, כולל מה אני לובשת.

דנה: נו מה? זה הכי חשוב. אוברול?

מיכל: לא… מן כזה מראה גברי כמו ב"הרומן שלי עם אנני".

דנה: של דיאן קיטון.

מיכל: כן. מכנסיים עם שלייקס ו-וסט קטן.

זה לא נעים לראות קולנוע ריק (צילום: יח"צ קולנוע לב)

דנה: הפתעת. אוקיי, אז דמיינת את הרגע הזה, ובסוף זה לא בדיוק כמו שרצית.

מיכל: מה זה לא בדיוק? זה בדיוק לא. הפסטיבל השנה הוא פסטיבל אונליין.

דנה: כן, ניסיתי להיות עדינה… לא לדרוך על הגופה. אבל בטוח שיש לזה יתרונות. בואי נחפש יתרונות.

מיכל: יתרונות בלהוציא סרט בזמן קורונה?

דנה: קודם כל, יכול להיות שהרבה יותר אנשים יראו אותו ככה.

מיכל: רוב הסיכויים שזה נכון. אבל הדבר שהכי סקרן אותי הוא לראות איך הקהל מגיב לו. אני חושבת שלצפות בקהל צופה בסרט שלך, זה הדבר הכי קרוב שיש ללהיות נוכח בהלוויה שלך.

דנה: מעניין.

מיכל: כאילו… יש לך הזדמנות נדירה לראות איך אנשים מגיבים ליצירת חיים שלך. וההזדמנות הזו נלקחה ממני.

דנה: אני מאוד מבינה. זה גם באמת הכח של קולנוע, החוויה של קהל ביחד.

מיכל: נגיד אצלך, החוויה של הפרימיירה של "על הספקטרום" הייתה משמעותית?

דנה: האמת שזה אחרת, כי זו סדרת טלוויזיה. ברור שזה סוג של חגיגה של משהו שעבדת עליו מלא זמן, והחגיגה הזו היא משמעותית. אבל דווקא סדרת טלוויזיה בנויה יותר על חוויה אינטימית מול מסך טלוויזיה, אז ההקרנות הקטנות שקדמו לזה, בחדרי עריכה, היו משמעותיות יותר עבורי. בפרימיירה בעיקר הרגשתי סוג של חתונה.

מיכל: זה אני לא מצטערת שנלקח ממני.

דנה: נכון. את לא אוהבת אירועים כאלו, אלא אם הם עצובים.

מיכל: סליחה?

דנה: זה נכון, מה אני אעשה? אז הנה עוד יתרון שמצאנו – לא תצטרכי להתמודד עם תחושת חגיגת הבת מצווה. וחוצמזה זה כיף שבתור הגרופית הכי גדולה של הפסטיבל הזה, את בפנים.

מיכל: אני באמת הגרופי הכי גדולה שלו.

דנה: אני יודעת.

מיכל: אני כל שנה הולכת בכל יום מימי הפסטיבל לפחות לסרט אחד, או שניים או שלושה. זה הפסטיבל האהוב עליי בכל היקום. בעצם חלום חיי היה לקבל תג.

דנה: אז הנה קיבלת.

מיכל: אין תגים השנה…

דנה: תג אונליין.

מיכל: את יודעת, כשהודיעו לי שהתקבלתי לפסטיבל, זה היה ממש בתחילת הקורונה, ואמרו לי שדוחים את הפסטיבל לספטמבר, וזה היה ברור שעד אז זה כבר יהיה מאחורינו. והנה אוטוטו ספטמבר ועדיין קורונה. איזה עולם זה בלי קולנוע?

דנה: עולם מאוד עצוב. רציתי לכבוד היומולדת 5 של מורי לקחת אותה לסרט בקולנוע.

מיכל: היא עוד לא הייתה אף פעם?

דנה: אף פעם. והיא ממש חיכתה לזה.

מיכל: אני לא חושבת שאנשים מבינים כמה קשה זה לעשות סרט. חוץ מאצלך שהכל קורה לך מהר.

דנה: היי, זה לא קרה לי מהר.

מיכל: דנה, בואי. באיזה גיל היית כשהצגת את הסרט שלך בפסטיבל דוקאביב? היית בת 5 כשהוא הציג?

דנה: הייתי בת עשרים ושש? או שבע…

מיכל: עשרים ו…? את מבינה שאני בת 40 ו…?

דנה: מה זה קשור? את עשית דברים אחרים בינתיים. ואגב בהקרנה שלי בדוקאביב מאד התרגשתי לראות את התגובות של הקהל, והחבר הכי טוב שלי, שעזר לי מאוד בסרט, שאני לא אעשה לו שיימיניג ואגיד את שמו – פשוט נרדם.

מיכל: ברק הימן?

דנה: כן, וזה הבן אדם שהכי עזר לי בכל הסרט, הכי נדיב ומתוק וחכם, והוא פאקינג נרדם בסרט שלי.

מיכל: מצחיק.

מיכל ורשאי ודנה אידיסיס. פרימיירה בין חתונה להלוויה

דנה: משהו השתנה בך בחמש שנים האלו של עשיית הסרט? התפתח חלילה? התדרדר?

מיכל: תשמעי, הדרך של הסרט הזה לא הייתה קלה בכלל. כולם כולל כולם אמרו לו "לא" בהתחלה. והיום אני מודה לכל "לא" כזה מעומק ליבי, כי הוא גרם לי להמשיך לצלם עוד.

דנה: את אומרת את זה בציניות?

מיכל: בכלל לא.

דנה: כי אנחנו צריכות לזכור את זה, לדברים הבאים.

מיכל: לסבל הבא שיעמוד בפתחנו?

דנה: זה כיף חיים, מה את מדברת?

מיכל: לא.

דנה: בטח שכן.

מיכל: לא, את יודעת שלא היה לי כיף חיים. נהניתי מכל מה שהיה קשור לתהליך היצירתי סביב הסרט, אבל זה חלק מאוד קטן, עם המון משמעות, אבל מאד קטן מבחינת הנפח של ההתמודדויות. החלק הגדול היה לגרום לזה לקרות.

דנה: ובסוף תראי איזה מדהים. מצאת לזה בית מדהים – הוט, והתקבלת לדוקאביב.

מיכל: נכון, אבל זה היה סיוט.

דנה: איזה טיפ היית נותנת למי שעושה עכשיו את הדוקו הראשון שלה?

מיכל: חוץ מלא לעשות אותו? הייתי קודם כל מסבירה לה ש-90 אחוז מזה שהסרט יקרה תלוי במצב המנטלי שלה, ולכן זה דורש אימון מנטלי.

דנה: עם זה אני מסכימה. אבל למה את קוראת אימון מנטלי? תסבירי. זה כמו להגיד למישהו "תאמין בזה".

מיכל: ממש לא. אני לא עשיתי את הסרט הזה מתוך אמונה. מה שעזר לי בסופו של דבר היה שאמרתי לעצמי, "השקעתי בזה מספיק זמן ואני אעשה הכל כדי להגיע לקו הסיום". וזה לא משנה אם זה סרט טוב, או לא טוב, או בינוני. זו הייתה משימה. זה היה כמו להחליט שאת רצה מרתון.

דנה: אז את גאה בעצמך שרצת מרתון והגעת לקו הסיום?

מיכל: מאוד.

דנה: בצדק. התגברת על הרבה מכשולים ואתגרים בדרך, אבל מהצד אני חייבת להגיד לך שבעיניי זה כן נעשה עם אמונה. את פשוט מסרבת להודות בזה.

מיכל: למה את קוראת אמונה?

דנה: לזה שדמיינת את עצמך בסוף עומדת עם מכנס ו-וסט מול קהל בדוקאביב. זה מבחינתי אמונה. זה לראות את הדבר הזה בסוף קורה.

מיכל: אבל התייחסתי לזה ברגעים שעשיתי את זה, כמו לדימיון מודרך… דווקא במקומות שהכי אמרו לי לא על הסרט, הייתי עושה את זה.

דנה: וזה הכח של אמונה.

מיכל: אולי. אולי פשוט הרשיתי לעצמי לחלום.

דנה: אז מה היית אומרת בנאום בסוף ההקרנה שדמיינת? תני לי את הנאום.

מיכל: תודה לדנה אידיסיס.

דנה: כמובן.

מיכל: זה הדוקו הראשון והאחרון שלי, כי זה היה מסע קשה וארוך. אבל הסרט הזה בשבילי הוא ניצחון הרוח, כי הגעתי איתו לקו הסיום, ואני מאוד גאה שמחה ונרגשת. ואני הכי מודה לכם הצופים של הסרט, כי אתכם דמיינתי בצמתים הקשים, ואתם אלו שהכי עזרתם לי. אז תודה תודה תודה. ואני מאוד מקווה שלא תצפו בו בשירותים.

דנה: מי צופה במחשב בשירותים??

מיכל: לא יודעת. אבל למי שיצפה בשירותים אני לא מודה.

סרטה של מיכל ורשאי "גיבורות" יוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב בספטמבר הקרוב וישודר בהמשך ב-HOT8

← פסטיבל דוקאביב, 3.9-12.9. רכישת הכרטיסים תתבצע באתר הפסטיבל: כרטיס – 22 ש"ח, ארבעה כרטיסים – 80 ש"ח, שישה כרטיסים – 96 ש"ח. לאתר הפסטיבל