דוקאביב חוזר למסך הגדול: 7 סרטים שאנחנו ממליצים לכם לראות

בשנה שעברה הפסטיבל האהוב שייסדה אילנה צור התקיים בגרסת אונליין. בשנתו ה-23 הוא חוזר לאולמות הסינמטק ומוזיאון תל אביב, אך חלק מהסרטים בתוכנית מוצעים גם לצפייה אונליין. 115 סרטים תיעודיים חדשים יוקרנו בפסטיבל ומתוכם בחרתי להמליץ על שבעה משובחים שכבר ראיתי. התוכנית כוללת עוד הרבה סרטים מבטיחים, אז פנו לכם זמן.

1. נשיא

ב-2018, כשנה אחרי הדחתו של הרודן רוברט מוגאבה, נערכו בזימבבואה הבחירות הדמוקרטיות האמיתיות הראשונות. זה לפחות מה שאמרסון מננגגואה – סגנו לשעבר של מוגאבה שתפס את מקומו בהפיכה צבאית – מכר לתקשורת העולמית. מול מננגגואה התמודד ראש האופוזיציה הצעיר והכריזמטי נלסון כמיסה, אקטיביסט שלחם במשטר הקודם וסחף את העם באמונה שסוף סוף יגיע שינוי. סרטה של קמילה נלסון תיעד את המערכת מקרוב, ונדמה שהמצלמות שלה נמצאות בכל מקום. ללא מעורבות פרט לכותרות ביניים שמספקות פרטי רקע, הסרט ערוך כמו דרמת מתח פוליטית, והוא סוחף ומרתק, וגם מרתיח, כשאנחנו עדים למהלכים של גניבת הדעת וגניבת הבחירות. חלקו הראשון של הסרט מוקדש לימים מלאי התקווה שלפני הבחירות, וחלקו השני לערעור המשפטי על תוצאותיה הרשמיות. כמיסה מוביל את הסרט באון, ולצידו צוות נאמן של אנשים מרשימים. עיתונאים זרים משמשים כמעין מקהלה יוונית, עד שהם עצמם הופכים לחלק מהדרמה כששוטרים חמושים בציוד לפיזור מהומות פולשים למסיבת עיתונאים של האופוזיציה. מפחיד עד כמה האנטומיה הזו של שחיתות שלטונית בארץ אפריקאית רחוקה רלוונטית לעולם המתכנה מערבי.

2. המורדות

בסוף זה תמיד מגיע לבגדים, שבאמצעותם גברים מתעקשים להפגין את שליטתם בנשים. ב-1431 היה זה סירובה של ז'אן ד'ארק ללבוש בגדי נשים שהרגיז יותר מכל את השופטים שהעלו אותה על מוקד. ובשנות השישים של המאה שעברה היתה זו בחירתן של הנזירות של מסדר "הלב הטהור של מרי" בלוס אנג'לס לפשוט את הגלימות וללבוש בגדים רגילים שעוררה עליהן את חמתו של החשמן שהעיף אותן מהכנסייה. סרטו מרחיב הלב של פדרו קוס מגולל את סיפורן של אותן נזירות מורדות, משנות הארבעים שבהן ההחלטה להימנע מנישואים וללכת ללמוד במכללת הנשים של המסדר היתה בחירה פמיניסטית, דרך שנות השישים כשהן התגייסו למאבקים שונים לזכויות האזרחים והאזרחיות, ועד הפיצוץ עם הכנסייה הקתולית. הנזירות לשעבר מתגלות כמרואיינות נבונות ומקסימות, וחומרי ארכיון נפלאים מאיירים היטב את סיפורן המרתק.
בונוס: בשלישי 6.7 בשעה 20:00 הבמאי פדרו קוס ישוחח עם דפנה לוי

3. מתחת להר הגעש

בשנות השמונים המקום הכי בטוח להיתקל בכוכב רוק היה באחד הברים של האי הקריבי הקטנטן והפסטורלי מונטסראט, שאפר וולקני הפרה את אדמותיו. ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס, הקים שם אולפן הקלטות דרכו עברו הדייר סטרייטס, הרולינג סטונס, פוליס, אלטון ג'ון, אדמה רוח ואש, פול מקרטני ועוד ועוד. כמה מהלהיטים הכי גדולים של שנות השמונים נכתבו על האי והוקלטו בין גלישות על הגלים לשכשוך בבריכה. שלל סטארים וגם כמה מתושבי האי שעבדו באולפן מספרים על חוויותיהם – סטינג מצא שם השראה, לחבר'ה הצעירים מדוראן דוראן פחות התאים הריחוק מהעולם שהכירו. סרטה של גרייסי אוטו מציע מבט שטחי אך מבדר ובעיקר מעורר קנאה על הימים היפים ההם באי הירוק, לפני שהוחרב על ידי התפרצות הר הגעש ב-1995.

מתוך הסרט 'מתחת להר הגעש'

4. מכתב לעורך

הדוקומנטריסט המחונן אלן ברלינר ("לא עסק של אף אחד") נודע במסות האישיות מעוררות ההשראה שהקדיש לבני משפחתו. עכשיו מתברר שכל אותן שנים היה לו עיסוק צדדי. ב-1980, עוד בטרם פנה לעשייה קולנועית, הוא החל לאסוף תמונות שגזר מ"הניו יורק טיימס". מדי יום הוא סרק וקטלג את התצלומים שבחר על פי נושאים, אסוציאציות, צבעים, ואפילו לא העלה בדעתו שיום יבוא והעיתונות המודפסת תתחיל להתפוגג. ב-2019, כשטרמפ עוד היה הנשיא והעיתונות החופשית הפכה למושא התקפותיו, ברלינר ערך יותר מ-7,000 מהתמונות שאסף למסה אסוציאטיבית יפה ומרגשת על עיתונות, על אומנות, על הזמן החולף, על עירו שנחבטה ב-11.9, ועל הרוח האנושית. הוא עושה חיבורים מפתיעים בין תמונות שלכאורה אין ביניהן כל קשר, ומייצר זרימה סוחפת של דימויים. וגם בסרט הזה הוא מספר את סיפור המשפחה שלו, הפעם באמצעות תצלומים של אנשים אחרים. אם אתם מכירים את הקולנוע של ברלינר, אתם לא זקוקים להמלצה. אם לא, זאת הזדמנות מצוינת להתחיל.
בונוס: בשבת, 10.7 בשעה 20:00 הבמאי אלן ברלינר ישוחח עם אוהד לנדסמן

מתוך הסרט 'מכתב לעורך'

5. חייה של איוואנה

החיים של איוואנה יפטון בת ה-26 לא דומים לשום דבר שאתם מכירים. היא מתגוררת עם חמשת ילדיה בבקתה קטנטנה הנישאת על מזחלת, ונודדת בעקבות עדר אילי הצפון שלה בטונדרה הארקטית של סיביר. בנעוריה ניסתה להחליף חיים ולמדה באקדמיה למחול. אבל כשנכנסה להריון בגיל 15 היא חזרה לטונדרה והקימה משפחה עם בן זוגה השתיין והאלים, שמאוחר יותר עבר לעבוד בחברת גז בעיר. שינויי האקלים מאיימים לחסל את דרך החיים המסורתית של הננטים (לפי המפקד האחרון היו כ-45,000 ננטים בפדרציה הרוסית), והעדר של איוואנה הולך ומצטמק. רנטו בוראיו סרנו עקב במשך ארבע שנים אחר האישה המרוחקת, הקשוחה והמרשימה הזאת שילדיה קוראים לה בשמה. אלה חיים קשים ובודדים, והסרט, המוגש (עד כמה שאפשר במרחב המצומצם של הבקתה) בסגנון של זבוב על הקיר, אינו מרכך אותם במבט סנטימנטלי, אך בהדרגה הגיבורה שלו כובשת את לבנו.

6. מרטין לותר קינג והאף.בי.איי

כבר שמענו לא פעם על כך שהאף.בי.איי עשה כמיטב יכולתו להפיל את המנהיג בעל החלום. החידוש שמציע סרטו של סם פולארד הוא מסמכים של הסוכנות שנחשפו לציבור רק לאחרונה, והם מגלים את ההיקף והעומק של המאמצים האלה. בימי המלחמה הקרה מילת המפתח היתה "קומוניזם", שאותה אפשר היה להדביק בקלות לכל אחד ולקבל מיד אישור לעקוף את כל החוקים שנועדו לגונן על פרטיות. אך משום שההקלטות הנסתרות של המנהיג השחור, שקרא למרי בדרכי שלום, לא איתרו שום קשר לקומוניזם, האף.בי.איי ניצל את אישורי המעקב כדי לתעד את מפגשיו האינטימיים עם נשים בבתי מלון. מטרת ההקלטות היתה להכפיש את דמותו המשיחית של מי שנתפס כ"כושי הכי מסוכן לעתיד האומה". הסרט אורג היטב הקלטות של שיחות ופרוטוקולים של ישיבות ומתאר את האופן שבו ג'יי אדגר הובר צבר עוד ועוד כוח, ותמרן את הנשיא ג'ונסון והתובע הכללי רוברט קנדי לאפשר לו לעשות כרצונו בחסות הדמוקרטיה האמריקאית.
אחרי הפסטיבל הסרט ישודר ב-HOT8 וב-Yes דוקו

7. המיטות שלנו בוערות

אסור להשוות, ובכל זאת יגאל בורשטיין הוותיק והחכם הרכיב מסה משוטטת על פשיזם בעידנים שונים, שמחדדת את התובנה שאין לנו ברירה אלא להשוות. טקסטים של פשיסטים ידועים יותר (היטלר, מוסוליני, הימלר, מרין לה פן) ופחות (מוריס בארס, קרל שמיט) על נצח האומה, על מנהיגים חזקים ועל שנאת זרים נשמעים דומים מאוד לטקסטים של רבנים מהתנחלות יצהר, מירי רגב, איתמר בן-אב"י ואב"א אחימאיר ("לולא האנטישמיות של היטלר לא היינו מתנגדים לתורתו"). אלה ואלה מוגשים על שפת הים ובחדר הכושר על ידי שחקנים כמו דורון תבורי, דני מוג'ה, רמי ברוך (שמייצג את שותפו לקרחת מוסוליני), אבי מוגרבי (עם שפם), שירה פרבר, ומיקי גורביץ'. קטעי ארכיון נהדרים מאירופה ומישראל של פעם (בהם מסדר במחנה בית"ר הצעירה ב-1939) משולבים בתמונות של רוגע תל אביבי, ועל הכל שורה השאלה "עד מתי כל זה יחזיק מעמד?".

דוקאביב – הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל-אביב, 1-10 ביולי. לפרטים נוספים