זום אין: 10 סרטים שאתם חייבים לראות בפסטיבל דוקאביב

פסטיבל דוקאביב שיחל בחמישי הבא (3.9) יתקיים השנה במהדורת קורונה. הסרטים יוזרמו אונליין ורבים מהם ילוו במפגשי זום עם היוצרים. במקום הקרנות החוצות הרגילות יהיו השנה ארבע הקרנות במתחם הדרייב אין הישן. הקדמתי וצפיתי בכמה סרטים מסקרנים כדי שאוכל לספק לכם עשר המלצות חמות. יש לציין שאף שתישארו בבית ותצפו בסרטים מעל מסכי המחשב הפרטיים שלכם, מספר הכרטיסים לכל סרט מוגבל, אז אל תחכו לרגע האחרון.

פיפה באקה אהובתי

ב-8 במרץ 2008 יצאו האומנית האקטיביסטית פיפה באקה (33) וחברתה סילביה מורו למסע טרמפים ממילאנו לירושלים. הן תכננו לעבור דרך 11 מדינות שחוו מלחמה, לבושות בשמלות כלה שנועדו לצבור כתמים סמליים. זאת היתה אמורה להיות הצהרה של שלום ואחווה בין בני אדם, אבל כבר בדקות הראשונות נודע לנו מהכרזותיהם של שדרנים בטלוויזיה האיטלקית שבאקה נעלמה בטורקיה 23 ימים אחרי כן. סרטו היפה של סימון מנטי משחזר את מסען של החברות באמצעות תמונות וסרטונים שצילמו בדרך, משולבים בראיונות עם מורו ועם אמה וארבע אחיותיה של פיפה, המספרות על ילדותן המיוחדת שעיצבה את תפיסת עולמה של הגיבורה החסרה. האם תוצאותיו הנוראות של המסע סתרו את מטרתו? האחיות דוחות את הקביעה הזאת ומבהירות שפיפה היתה אידיאליסטית אך לא נאיבית. במהלך הסרט משולבים קטעים מסרט חתונה המתמקד בכלה יפה ומאושרת. הקטעים האלה מעוררים תהייה, וכשמתברר הקשר שלהם לסיפורה של פיפה זה חתיכת זבנג רגשי. 

שיחה עם הבמאי – שבת 12.9 בשעה 17:00. אחרי הפסטיבל הסרט ישודר ביס דוקו

ילד אהבה

סאהנד וליילה חשבו שישהו בטורקיה רק חודשים ספורים, לפני שימשיכו הלאה לקנדה או ארה"ב. כשליילה רוכשת מקרר לדירה ששכרו, היא מבררת כמה תוכל לקבל עבורו כשתחזירו לחנות. הבמאית הדנית אווה מולבאד עוקבת אחריהם במשך שש שנים קשות ומתסכלות, והופכת את הצופים למעורבים רגשית בסיפורם של בני הזוג שחמקו מאיראן עם בנם הקט מחשש שאותה יסקלו באבנים ואותו יתלו, משום ששניהם נשואים לאנשים אחרים. אחת התופעות האקוטיות של המאה הנוכחית מוגשת לנו כדרמה משפחתית מתוחה ומותחת, שבמהלכה אנחנו נמצאים עם הגיבורים ברגעי מפתח – כשמאני צועק בזעם על סאהנד שהוא לא אבא שלו, כשהם מסבירים לנציגה של האו"ם מדוע הם מבקשים להיות מוכרים כפליטים, כשגישותיהם השונות למצב שבו הם לכודים מאיימות להכריע את הזוגיות, וגם כשהם מבקשים משופטת טרודה לחתן אותם. ההיכרות האינטימית עם השניים מאפשרת לנו להבחין שהם מתאימים זה לזה, ואנחנו נורא רוצים שהדברים יסתדרו עבורם.

שיחה עם הבמאית ועם צמד גיבורי הסרט – שבת 12.9 בשעה 16:00. אחרי הפסטיבל הסרט ישודר ביס דוקו

בילי

ב-6 בפברואר 1978 העיתונאית היהודייה לינדה ליפנק קוהל היתה שקועה עמוק בתחקיר וכתיבה של ביוגרפיה של בילי הולידיי כשלפתע נפלה מהחלון. המשטרה קבעה שמדובר בהתאבדות אבל הספקולציה של בני משפחתה שהיא נרצחה על ידי מישהו שלא רצה שתשלים את התחקיר שלה נשמעת בהחלט אפשרית כשמקשיבים להקלטות שאספה. ההקלטות האלה – של מוזיקאים שעבדו עם הולידיי, של חברים ומאהבים, וגם של שוטר וסרסור – מרצפות את סרטו הנהדר של ג'יימס ארסקין על זמרת הג'ז שלמדה מלואי ארמסטרונג איך לחצרץ בקולה (וגם על העיתונאית המנוחה שהאבחנות שלה תורמות לסרט רובד נוסף). הקולות, שלפעמים סותרים זה את זה, מספרים בפתיחות על כך שבתחילת דרכה כזמרת נדרשה להשחיר את פניה משום שגוון עורה היה בהיר מדי, על התאבון המיני הבריא שלה לגברים ולנשים, על בני הזוג המזיקים, על האופן שבו התמודדה עם המאסרים בשל צריכת סמים, וגם על ייחודה כזמרת שהפכה את השירים שביצעה לשלה (היא התעקשה לשיר את "פרי מוזר" גם במקומות שבהם לגמרי לא התאים לשיר שירים על לינצ'ים). אלה משולבים בקטעים נפלאים מהופעותיה (שצולמו בשחור לבן ומשום מה נצבעו עבור הסרט), והקולאז' מספק תמונה חיה של חייה ואומנותה של הזמרת החד פעמית הזאת. 

הקרנת דרייב אין – שבת 5.9 בשעה 22:30

אהבה זאת לא היתה

אפשר היה לחשוב שכל סיפורי השואה כבר סופרו, אבל שוב ושוב מתגלים עוד סיפורים מדהימים. זה סיפורה של הלנה, שבראשית שנות העשרים לחייה הגיעה לאושוויץ, וזכתה לתשומת לב מיוחדת מקצין אס אס צעיר בשם פרנץ וונטש. הוא התאהב בה כשראה אותה שרה שיר אהבה גרמני, ואהבתו גוננה עליה, אך גם איימה עליה. האהבה האסורה הזאת היתה רומנטית רק בעיניו של וונטש, שבתו מספרת שהלנה היתה אהבת חייו. הסיפור קיבל פיתול דרמטי כשקרובת משפחה של הלנה הגיעה לאושוויץ, ופיתול נוסף כששנים רבות אחרי כן הלנה הוזמנה לווינה להעיד במשפטו של וונטש, שהיה נחמד אליה וברוטאלי כלפי אחרים. אילו עובד לסרט עלילתי, הסיפור של הלנה היה ודאי הופך למלודרמה נוראה. כסרט תיעודי הוא מרתק ורב רבדים, ולדימויי הפופ אפ המעטרים אותו יש מקור השראה מפתיע בסיפור עצמו. בעזרתן של עדות שהיו אסורות יחד עם הלנה, מיה צרפתי בוחנת את השאלות המוסריות המורכבות של הסיפור, וקטעי ארכיון מהטלוויזיה הישראלית תורמים להעמקת הדרמה האנושית.  

שיחה עם הבמאית – שלישי 8.9 בשעה 18:00

להיות מים

סיפורו של ברוס לי מסופר היטב בסרטו של באו נגויין. אחרי המכה מתחת לחגורה שחטף מקוונטין טרנטינו ב"היו זמנים בהוליווד", "להיות מים" עושה כבוד לילד שחקן מהונג קונג, שבגיל 19 הוריו שלחו אותו לאמריקה בלי פרוטה כדי להרחיק אותו מהצרות שבהן סיבך את עצמו במולדתו. הסרט משלב את המעקב אחר השלבים בקריירה של מי שהיה לאייקון עוד לפני מותו בגיל 32, בתיאור ההיסטוריה הלא פשוטה של אסייתים באמריקה, וייצוגם הסטריאוטיפי המעליב בסרטים. בין המרואיינים, שנשמעים לאורך הסרט אך נראים רק בסופו, נמצאים תלמידו כרים עבדול ג'אבר, אלמנתו ובתו, והכוכבת הסינית אמריקאית ננסי קוואן. 

הקרנת דרייב אין – חמישי 3.9 בשעה 22:30. אחרי הפסטיבל הסרט ישודר בהוט 8

גשם בעיניים

הדימוי של הקיבוץ כשבע וסנובי שוב חוטף עכשיו התקפות מכל עבר. "גשם בעיניים", סרטו של רון עומר על אמו דבורה עומר, שגדלה בקיבוץ מעוז חיים והייתה לסופרת ילדים נערצת, מחזיר אותנו לימים שבהם החיים בקיבוץ היו קשים עד אימה, במיוחד לילדים רגישים. דבורה הקטנה והיפיפייה היתה מבחינות רבות קורבן של הציונות (הפרטים המצמררים נחשפים בהדרגה) וצער ילדותה, שרדף אותה גם בבגרותה, עוצב לסדרה של ספרים מצליחים, שבחלקם עסקה בצערם של ילדים אחרים. מכתב הדחייה המתנשא והמעליב שקיבלה מהמו"ל אליו פנתה עם ספרה הראשון "דפי תמר" הוא רק אחד המסמכים המעניינים הנחשפים בסרט. לא כל המרואיינים תורמים תרומה מהותית להבנת דמותה ואומנותה של עומר, אבל סיפורה המתעתע מחזיק אותנו מרותקים.

שיחה עם הבמאי – ראשון 6.9 בשעה 20:00. אחרי הפסטיבל ישודר הסרט בהוט 8

קולקטיב

באוקטובר 2015 פרצה במועדון לילה בבוקרשט שריפה שבמהלכה נהרגו 26 אנשים. בשבועות הבאים מתו מזיהום עוד 38 מהניצולים שפונו לבתי החולים. האסון הוציא המונים לרחובות והממשלה נפלה, בערך. כתבי עיתון ספורט יצאו לחקור מה קרה בבתי החולים, וגילו שכולם השתמשו בחומרי חיטוי מדוללים שסופקו על ידי חברה אחת. זה היה רק קצה החוט ברשת רחבה של שחיתות שלטונית מחרידה. חציו הראשון של סרטו של אלכסנדר ננאו עוקב אחר העיתונאים העקשנים, שמסרבים לוותר למרות ההכחשות הגורפות של שר הבריאות. חציו השני מתמקד בשר הבריאות החדש, אקטיביסט לשעבר, שמנסה לתקן את המערכת המקולקלת שהופקדה בידיו. זה מותחן עיתונאי נוסח "ספוטלייט", רק יותר טוב.

שיחה עם הבמאי – שבת 12.9 בשעה 20:00. אחרי הפסטיבל הסרט ישודר ביס דוקו

עד סוף העולם

האוונגליסטים אוהבים את ישראל, ויש מיליונים מהם. התמזל מזלנו או שמוטב לחשוד באהבה הזאת, הנובעת מאמונתם בנבואה אפוקליפטית? מיה זינשטיין ("טהורה לעד") הרחיקה עד קנטאקי לפגוש אוונגליסטים עניים שתורמים את מיטב כספם לישראל בניסיון להבין למה הם עושים את זה. משם היא נסעה לוושינגטון ולירושלים כדי לפענח את השפעתם האדירה של האוונגליסטים על המדיניות של טראמפ במזרח התיכון. התוצאה היא סרט מרתק, טווי באירוניה דקה, שמפגיש אתכם עם כמה דמויות מפתיעות, ובונה בהדרגה טיעון משכנע ומבהיל. 

שיחה עם הבמאית והמפיק – שני 7.9 בשעה 21:30. אחרי הפסטיבל ישודר הסרט בכאן 11

ללכוד את לי מילר

ללי מילר היו כמה קריירות בעידן שבו לרוב הנשים לא היתה אף קריירה. היא היתה דוגמנית אופנה בשנות העשרים של המאה שעברה, המוזה הצעירה של מאהבה הסוריאליסט מאן ריי שצילם אותה עם ובלי בגדים לכמה מיצירותיו המפורסמות, ומאוחר יותר היתה לצלמת בעצמה, שצילמה אופנה, אמנות וגם מלחמה (ככתבת של המגזין ווג). השעות שבהן תיעדה במצלמתה את שחרור מחנות הריכוז דכאו ובוכנוואלד הותירו בה פצע עמוק שלא הגליד עד קץ ימיה. אחרי מותה בגיל 70, בנה, שלא ידע דבר על חייה הסוערים, נדהם למצוא בעליית הגג כ-60 אלף תמונות שצילמה (בהן תצלום שלה רוחצת באמבטיה בדירתו של היטלר במינכן, לשם הגיעה עם הצבא האמריקאי), והחל להציג אותן בתערוכות שהחזירו אותה לתודעה התרבותית. סרטה של תרזה גריפית' דוחס את סיפורה של האישה יוצאת הדופן הזאת, שהתרוצצה בין שלוש יבשות (במשך כמה שנים היא היתה נשואה לג'נטלמן מצרי שלקח אותה לקהיר והרחיק אותה מהמלייה האמנותי), לשישים דקות מרתקות, ומותיר טעם לעוד. 

אחרי הפסטיבל הסרט ישודר ביס דוקו ובהוט 8

מעבר לים

"אף פעם אל תבכי בנוכחות המעסיקה שלך. זה מראה חולשה. הפיליפיניות לא חלשות". כך אומרת המדריכה במרכז הכשרה למטפלות פיליפיניות, שמתכוננות לצאת לעבוד מעבר לים. חלק מהמתלמדות חסרות ניסיון. אחרות כבר עבדו בהונג קונג, בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות, לפני שממשלת הפיליפינים אסרה על עובדות בית לנסוע לשם בשל היחס המחפיר שקיבלו בארץ שביבי חפץ ביקרה. הבמאית סונג אה-יון מתבוננת בשיעורים המעשיים (ניקיון, טיפול בתינוקות ובזקנים), בהרצאות (מה עושים כשבעל הבית נוגע בך) ובמשחקי התפקידים (מטפלת מבקשת חופשה מ"בוסית" שכובה במיטה שדוחה אותה). בהפסקות בין השיעורים, בעלות הניסיון המר מספרות זו לזו על תלאותיהן הרחק מילדיהן. אחת מספרת איך בתה הקטנה לא זיהתה אותה כששבה הביתה אחרי שנים רבות. "ברגעים קשים תמיד תחזרו למספר אחד – אתן עושות את זה בשביל המשפחה" מסבירה המדריכה. רק לקראת סופו הסרט ההומניסטי והעצוב הזה יוצא מגבולות בית הספר ומלווה את הבוגרות בדרכן אל הלא נודע. 

שיחה עם הבמאית – שישי 11.9 בשעה 15:00

דוקאביב, 12-3 בספטמבר. להזמנות באתר הפסטיבל: https://www.docaviv.co.il/2020/