דוקאביב 2022: איזה סרטים לראות בפסטיבל הקולנוע התיעודי?

ילדי הערפל

אף שראיתי רק חלק מסרטי הפסטיבל, אני מתקשה להאמין שתמצאו בו סרט יותר קורע לב. דיאם הא לה עוקבת מקרוב אחר שלוש שנים בחייה של די, בת לקהילת המונג המתגוררת בכפר עני בהרי צפון וייטנאם. די בת ה-12 עובדת בשדות האורז, לומדת בבית הספר, גולשת בפייסבוק בסמרטפון שלה, ומשחקת עם חברותיה משחק שחוזה את העתיד הצפוי לכל נערה בסביבה – חטיפה לצורך נישואים. אמה, שנחטפה בגיל 14, מקוננת תדירות על חייה בחברת בעלה השתיין ועלוב הנפש, אך היא לא גוננה על אחותה הבכורה של די שנחטפה לפני כמה שנים, ובגיל 17 היא כבר אם לשני ילדים. המורים בבית הספר מנסים להזהיר את התלמידים, וללמד אותם את זכויותיהם החוקיות – בווייטנאם אסור להינשא מתחת לגיל 18 – אך בבוא היום די תצטרך להתמודד עם הלחצים הכבירים שבאים עם מסורת של מאות שנים. דיאם הצליחה ליצור קשר חם עם הגיבורה התוססת שלה, וללכוד במצלמתה את האירועים המטלטלים תוך כדי התרחשותם. התוצאה היא דרמה תיעודית אינטימית ומרגשת מאוד, שזכתה בפרס הבימוי ב-IDFA (פסטיבל הקולנוע התיעודי של אמסטרדם).

קורט וונגוט: משוחרר מהזמן

רוברט וויידי היה סטודנט בן 23 כשהחל לצלם את הסופר הנערץ עליו (הוא שלח לו מכתב, והופתע לקבל תשובה חיובית). במהלך השנים הוא וקורט וונגוט נעשו חברים קרובים, ועשיית הסרט הלכה והתארכה. בינתיים וויידי ביים כל מיני דברים אחרים, ואף זכה בשלושה פרסי אמי (בהם על בימוי "תרגיע"), ולקח לו ארבעים שנה להשלים את הסרט על הסופר החתרני, שהלך לעולמו ב-2007. וויידי הפך את יחסיהם לחלק מהסרט, שטווה ביוגרפיה עשירה ומבדרת של הסופר ושל יצירתו. וונגוט חולק עם וויידי סיפורים על ילדותו ועל השירות הצבאי הטראומטי במלחמת העולם השנייה שהניב את "בית מטבחיים 5" ב-1969, הספר שהפך אותו לאייקון תרבותי. הסרט מגולל גם את סיפורה של ג'יין מארי קוקס, זוגתו האוהבת והתומכת של וונגוט, שהשקיעה את כל כולה בקידום יצירתו (חמשת ספריו הראשונים התקשו למצוא קוראים), ובגידול שבעה ילדים (ארבעה מהם בניה היתומים של אחותו), אך נזנחה על ידיו ברגע שהחל לחוש את מנעמי ההצלחה.

>>11 תכניות שהופכות את כאן 11 לערוץ הטוב ביותר

שלוש דקות

ב-2009 מצא גלן קורץ בארון בבית הוריו שבפלורידה סרט שצילם סבו ב-1938 כשטייל באירופה. שלוש דקות מתוך הסרט צולמו בעיירת הולדתו נאשיילסק שבפולין, ובהן נראים המוני צעירים וגם כמה קשישים שהתאספו להתבונן במצלמתו של האורח מאמריקה. על פי לבושם (והמזוזות בכניסות לבתים שברקע התמונה) אפשר לזהות שהאנשים המחייכים הם יהודים, ושלא נותר להם עוד זמן רב לחיות. קורץ והבמאית/היסטוריונית ביאנקה סטיחטר חוקרים את צפונות הדקות הבודדות ומלאות החיים האלה, ומגלים עוד ועוד דברים. הם מתבוננים בכובעים המסמנים שהאנשים בתמונה הם משכבות חברתיות שונות, ובכפתורים שיוצרו במפעל מקומי עד שהנאצים השתלטו עליו; חושפים מה מספרות דלתות בית הכנסת שמאחור, ומספרים על היום שבו כל יהודי העיירה נדרשו להגיע לכיכר המונצחת בסרט; הם אף מאתרים חלק מהמצולמים ששרדו את השואה. זאת מסה קולנועית מרתקת ומרגשת, המשלבת מעין חקירה בלשית עם אבחנות מאירות עיניים. הלנה בונהם קרטר (בת לאם יהודייה) משמשת כקריינית הסרט שאורכו 68 דקות בלבד. עורכת הסרט קתרינה ורטנה תהיה נוכחת בהקרנה ביום שלישי, ה-31.5, ואחריה יוענק לו "פרס יד ושם למצוינות קולנועית בסרט תיעודי על השואה".

אש האהבה

קטיה ומוריס קראפט נועדו זה לזו. אהבתם להרי געש חיברה ביניהם ובמשך 25 שנים צמד הוולקנולוגים התרוצצו בכל היבשות, חקרו התפרצויות, צילמו סרטים וכתבו ספרים. במהלך השנים הם איבדו עמיתים שנספו בהתפרצויות הרים שונים, ולכן ידעו איך להיזהר. ההרים האפורים מסוכנים יותר מהאדומים, מסביר מוריס, שהשתוקק לצלם את עצמו גולש על לבה אדומה. סרטה של שרה דוסה, המלווה בקריינות של מירנדה ג'וליי, משחזר את סיפורם באמצעות הסרטים שומטי הלסתות שצילמו הכי מקרוב שאפשר, ושלל ראיונות שנתנו לטלוויזיה הצרפתית. זה סרט סוחף, מסעיר ומרהיב עין עד מאוד על זוגיות חד פעמית ועל תופעת טבע שאין שני לה.

לאהוב את פטרישה הייסמית

פטרישה הייסמית היתה סופרת צעירה ולא מוכרת כשאלפרד היצ'קוק החליט לעבד למסך את ספרה "זרים ברכבת" (1951). היא עזבה את טקסס ואת אמה השנואה עליה, ועברה לניו יורק, שם הותירה רושם עז במועדוני הלסביות המחתרתיים. היא המשיכה וכתבה עוד 20 ספרי מתח מצליחים, שרובם הגדול עובדו לסרטים, וגם ספר אחד על אהבת נשים, שאותו פרסמה בעילום שם. ספריה לא תורגמו לעברית משום שהייסמית שנאה את ישראל וסירבה לכל בקשה לתרגמם. היא נודעה כמיזנטרופית (היא העדיפה את חברתם של חתולים) ואת רוב חייה העבירה בצרפת ובשווייץ, שם התגוררה בכפרים קטנים ושמרה מרחק מהעולם. בסרט כלולים ראיונות טלוויזיוניים דוקרניים עם הסופרת, וקטעים מעיבודים קולנועיים לספריה ("הכישרון של מר ריפלי" ו"קרול"), אך הפוקוס העיקרי הוא על הצד בחייה שאותו נאלצה להסתיר. הדוקומנטריסטית הגרמניה אווה ויטיה איתרה כמה מבנות זוגה של הייסמית באמריקה ובאירופה, והן מספרות בפתיחות על יחסיהן עם האישה הקשה, ועל החיים כלסביות בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה. קטעים מיומנה של הייסמית מוסיפים הרבה עניין.

>>הזקן והאפריקה: זה סיפור של כולנו, אם לא כרגע אז מאוחר יותר

Nothing Compares

שינייד אוקונור, כבר בת 55, מספרת בקולה (היא נראית רק בסוף הסרט) את סיפור חייה המטלטל, הקריירה המופלאה שלה והתרסקותה המפוארת, בעקבות הופעתה ב-SNL ב-1992, שם ניצלה את השידור החי כדי לקרוע תצלום של האפיפיור כמחאה על כך שתמך בכמרים פדופילים. סרטה הנוגע ללב של קתרין פרגוסון מציג את אוקונור כאקטיביסטית לוחמת, שהקדימה את זמנה במאבקה האמיץ בכנסיה הקתולית ובדיכוי הנשים במולדתה אירלנד, ונענשה על כך קשות. הסרט מרוצף בחומרים ארכיוניים נהדרים (מרגש לראות את כריס כריסטופרסון מעניק לה תמיכה ברגע מהותי), ורק הלהיט האימתני שבכותרת חסר בו, משום שיורשיו של פרינס סירבו לאשר את הכללתו בסרט (אולי משום שהשניים לא חיבבו זה את זו). אוקונור, שאמה התעללה בה בילדותה ואביה שלח אותה לכמה שנים איומות בבית מחסה מגדלנה לנשים חוטאות, מספרת שהופתעה כשהפכה לכוכבת פופ, משום שהיא רק רצתה לצעוק את כאביה. הסרט אינו עונה על כל השאלות (כמו, איך מאבקיה הובילו אותה להחלטה להתאסלם דווקא) אך הוא מציג בפנינו דמות שונה, מגובשת ובוגרת, מזו שהצטיירה בכלי התקשורת.

כל מה שנושם

בדלהי מתגוררים בצפיפות כ-32 מיליון אנשים, וזיהום האוויר החמור מעניק לעיר מראה פוסט אפוקליפטי. חלק מבעלי החיים למדו לחיות בתנאים הקשים, אבל הדיות השחורות מתקשות להסתגל והן צונחות מהשמיים בהמוניהן. האחים סעוד ונדים לקחו על עצמם לטפל בדיות הפצועות, והקימו מרפאה מאולתרת במרתף ביתם. לא פעם שכנים מזעיקים אותם והם יוצאים לאתר דיות שנלכדו במקומות שקשה להגיע אליהם, או להרגיע אנשים שדיות פלשו למרחב המחיה שלהם. כשמספרן הציפורים במרפאה הולך וגדל, השניים מנסים להשיג תקציב לבניית בית חולים על הגג. סרטו של שאונק סאן זכה בפרס הראשון בתחרות התיעודית הבינלאומית בפסטיבל סנדאנס, וקל להבין למה. בעוד הממשל בהודו בוחר בהסתה גזעית והאלימות ברחובות הולכת ומתעצמת, מסירותם האינסופית של האחים הטובים, המתגוררים בשכונה ענייה בדלהי, מעוררת השראה.

דוקאביב, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל-אביב, 26 במאי עד ה-5 ביוני. לפרטים נוספים