בהצלחה עם למצוא כרטיסים: 7 סרטים שאסור להחמיץ בדוקאביב

היום (11 במאי) נפתח פסטיבל דוקאביב לקולנוע תיעודי – האירוע הבינלאומי הקולנועי הגדול בעיר – שגם חוגג 25 שנות פעילות. רוב הסרטים יוקרנו בחמשת אולמות הסינמטק, אליהם יתווספו תכניות גם במוזיאון תל אביב, בית רומנו, מרכז סוזן דלל, קולנוע קנדה, אודיטוריום אניס, המגדלור וגג עיריית תל אביב. מבין המוני הסרטים הזרים, בחרתי להמליץ על שבעה כאלה שממש לא כדאי לפספס:

בובי ויין: הנשיא של כולם

באוגנדה, המדינה האפריקאית שבישראל מתייחסים אליה בעיקר בהקשר של הרצל ומבצע אנטבה, שולט מאז 1986 יוורי מוסווני. פעם בכמה שנים מתקיינת שם מערכת בחירות, שבסופה הוא תמיד מוכרז כזוכה ברוב גדול. החוקה של אוגנדה, שאומצה ב-1995, הטילה מגבלת גיל על נשיאות – 71. כשמוסווני הגיע לגיל הזה בשנת 2017, הוגשה הצעת חוק שנועדה לאפשר לו להמשיך לשלוט, וזו אושרה בפרלמנט ברוב גדול.

בובי ויין, ראפר מצליח שהרבה לשיר שירי מחאה על העוני וחוסר השוויון במולדתו, החליט לקרוא תיגר על השליט – וב-2021 העמיד את עצמו לנשיאות. סרטם של כריסטופר שארפ ומוזס בוואיו עוקב אחרי הקמפיין שלו, שנתקל בהתנגדות אלימה מצד המשטר כללה מעצרים ללא סיבה, עינויים והרג המוני בהפגנות. מוסווני מטיל את האשמה על האופוזיציה, התקשורת, מעצמות זרות והומואים – אבל ויין וזוגתו לא מוותרים (את ילדיהם היפים הם שולחים לאמריקה לשם הגנתם). ויין הוא גיבור סימפטי וכריזמטי, והסרט שנבנה סביבו סוחף ומצמרר. וזה גם דיוקן מפחיד של משטר דיקטטורי שמתחזה לדמוקרטיה.

"בובי ווין: הנשיא של כולם", דוקאביב 2023. צילום: National Geographic Documentary Films

תיאטרון של אלימות

סרטם של לוקאש קונופה ואמיל לנגבל, שנע בין אוגנדה לבית המשפט הבינלאומי בהאג, הוא מעין סרט משלים לקודם אודות בובי ויין. הנאשם הוא דומיניק אונגוון, חייל ב"צבא ההתנגדות של האל", שאנס, רצח, עינה וביצע שאר מעשי זוועה בכמויות מסחריות. הטיעון העיקרי של ההגנה הוא שאונגוון היה בן תשע כשנחטף על ידי ארגון הגריל ונכפה עליו לבצע דברים נוראים כדי לשרוד, ולכן הוא קורבן בעצמו.

טיעון מהותי נוסף שעולה בסרט הוא שהפשעים המחרידים של הארגון "הנוצרי" בהנהגתו של הגורו ג'וזף קוני, שעדיין לא נלכד, אינם מחרידים יותר מאלה של המשטר הרשמי בהנהגתו של הנשיא יוורי מוסווני, שצבאו מנסה לחסל את הארגון. הדרמה הסגנונית של הסרט נבנית מהניגוד העז בין הסצנות האלגנטיות והמדודות בבית המשפט האירופאי, לבין הצבעוניות והאנרגיה של הסצנות האפריקאיות. ראיונות עם אנשים שמכירים את אונגוון וכאלה שעברו מסלול חיים דומה לשלו, מרבדים את הדרמה המוסרית של הסרט.

"תיאטרון של אלימות", דוקאביב 2023. צילום: Kacper Czubak

לגבור על הנמר

בהודו נאנסת אישה או ילדה כל עשרים דקות. רוב מקרי האונס לא מדווחים, ואלה שכן לא מטופלים כראוי. לפני כעשר שנים אקטיביסטים חברתיים החלו ללמד את הנשים לעמוד על שלהן, אבל מאז המצב רק התדרדר – כי הגברים החליטו להחזיר את הנשים למקומן. גיבור סרטה של נישה פאהוג'ה הוא רנג'יט, מגדל אורז בכפר במזרח הודו, שבתו בת ה-13 נאנסה בברוטליות על ידי שלושה נערים אחרי חתונה בה חגגה. רנג'יט, שמרגיש אשם שנתן לה ללכת לבד, עשה מעשה יוצא דופן בהודו – הוא התלונן במשטרה.

בזמן שהנערה והוריה מחכים למשפט, והנערים כלואים בבית סוהר (עורכת הדין שלהם מאשימה את הקורבן), מופעל עליהם לחץ עז מצד אנשי ונשות הכפר לוותר על העניין. דברים כאלה נהוג לפתור בתוך הקהילה על ידי השאת הנאנסת לאנס (הטיעון החוזר הוא שבין כה אף אחד אחר לא ייקח אותה). רנג'יט שפל הרוח עומד מול מסורת של אלפי שנים ומול איומים שישרפו את ביתו. גם האקטיביסטים וצוות הצילום שמגיעים לכפר מעוררים את זעמם של התושבים. הסיפור נמשך כ-14 חודשים, והסרט, שאורכו שעתיים, מעביר את תחושת הזמן החולף, אבל יש לו כוח מצטבר וסיום חזק.

פטריק והלוויתנית

לצד הסיפורים הקשים על סבלות המין האנושי מוקרן בפסטיבל גם הסרט מרחיב הלב הזה, על ניסיונותיו של צלם הטבע פטריק דיקסטרה ליצור קשר עם לוויתנית מסוג ראשתן גדול-ראש שהוא העניק לה את השם דולורס. הלוויתנים האינטליגנטים והחברותיים האלה, שרק בודדים מהם נשארו על פני כדור הארץ, מבלים את רוב זמנם במעמקי האוקיינוס, ופטריק שואף להצמיד מצלמה לגופה של דולורס שתעביר תמונות על החיים שם למטה.

אנחנו מפליגים איתו ועם צוותו לקצוות העולם ופוגשים את דולורס ולוויתניות נוספות שמאפשרות לפטריק להתקרב אליהן ואף להשתעשע עם וולדיהן. סרטו הקצר של מארק פלצ'ר (72 דקות) מספק רצף של תמונות אינטימיות ומרהיבות. אחת השאלות שהסרט בוחן היא התופעה המוכרת של לוויתנים שמתים בקבוצות על חופים ברחבי העולם, והתשובה שהוא מגיע אליה מרגשת מאוד.

"פטריק והלוויתנית", דוקאביב 2023. צילום: TERRA MATER STUDIOS GMBH ROMAIN BARATS

ג'יין קמפיון, אשת קולנוע

ב-2003 זכתה ג'ולי ברטוצ'לי בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן על סרטה הראשון והיפה "מאז שאוטר עזב". סרטיה הבאים לא זכו להצלחה דומה, ובשנה שעברה היא ביימה סרט תיעודי על ג'יין קמפיון, הבמאית הראשונה שזכתה בדקל הזהב על סרטה "הפסנתר" (1993). בניגוד לברטוצ'לי, קמפיון המשיכה לעשות סרטים מרתקים, וביססה את מעמדה כקולנוענית בכירה שכל יצירה שלה מעוררת ציפיות נרגשות. אבל סרטה של ברטוצ'לי אינו עוסק בקולנוע הייחודי של קמפיון, אלא באישה ובמאבקיה ליצור אמנות ללא פשרות.

הסרט מורכב מראיונות שקמפיון העניקה על פני השנים לכלי תקשורת וקהלים שונים, בהם סיפרה על ימיה כסטודנטית לקולנוע שהמורים לא מבינים מה היא עושה, ועל חוויותיה על הסט עם צלמים שוביניסטים. לא תמצאו בסרט תובנות לגבי סרטיה של קמפיון – מ"סוויטי" ועד "כוחו של הכלב" – פרט לאמירות הבודדות שלה עצמה לגבי דברים שמעניינים אותה. עם זאת, הסרט שווה צפייה בשל המפגש עם אישיותה המרשימה של קמפיון, שפספסה את שני הטקסים בהם זכתה בדקל הזהב (הראשון היה על סרט הסטודנטים שלה שהמורים שלה לא הבינו).

"ג'יין קמפיון, אשת קולנוע", דוקאביב 2023. צילום: Regis Lansac-Arenafilm

לאן נעלמה שר הייט?

בראשית שנות השבעים מימנה שר הייט, יפהפייה אדומת שיער, את לימודיה באוניברסיטה באמצעות דוגמנות. לצד צילומים בעירום חלקי לפלייבוי היא הופיעה בפרסומת למכונת כתיבה אוליבטי, שהשוביניזם הבולט שלה עורר פמיניסטיות לצאת להפגין נגדה. כשראתה את הפרסומת בטלוויזיה – הצטרפה הייט למפגינות. התעוררות המודעות הפמיניסטית הובילה אותה לערוך סקר אנונימי בקרב אלפי נשים על חיי המין שלהן ומה גורם להן עונג. היא פרסמה את הממצאים בספר, והעלתה לראשונה את הטענה שרוב הנשים אינן חוות אורגזמה וגינלית.

"דו"ח הייט", שיצא לאור ב-1976 ונמכר בעשרות מיליוני עותקים, הפך את הייט לאישה מפורסמת מאוד, וגם מנואצת מאוד. גברים לא אהבו את ממצאיה (בעיקר משום שהעזה לפרסם ספר דומה שהתבסס על שאלונים שנשלחו לאלפי גברים), באקדמיה טענו שהיא לא חוקרת רצינית, ומנחי טלוויזיה בריונים עשו כמיטב יכולתם להכשיל אותה. גם אותם תצלומים מפלייבוי נשלפו כנגדה. הייט התמודדה באון עם כל המתקפות עד שנמאס לה, עברה לאירופה וויתרה על אזרחותה האמריקאית. סרטה העשיר, המרתק והמכעיס של ניקול ניונם מגולל את סיפורה של הייט, שמצטיירת כאישה פקחית, מגניבה ומאוד נחמדה.

"לאן נעלמה שר הייט?", פסטיבל דוקאביב 2023. צילום: Iris Brosch

דמויות

בסופם של סרטים תיעודיים על אנשים שכל פרסומם הוא הסרט התיעודי שהוקדש להם, אנחנו לרוב נשארים עם שאלות לגבי מה קרה להם אחר כך. איך הסרט השפיע על חייהם? איך הם מרגישים ביחס לסרט, ליוצריו ולחשיפה שקיבלו ממרחק זמן? "דמויות" חוזר אל גיבוריהם של כמה מהסרטים התיעודיים הבולטים של השנים האחרונות, ומנסה לענות על השאלות האלה ואחרות. הדוקומנטריסטיות קמילה הול וג'ניפר טישיירה החליטו לכוון את המיקרופונים שלהן לא אל במאי הסרטים, אלא רק אל האנשים שאותם הם הפכו לדמויות עבור הסיפורים שבחרו לספר.

לארתור אגי מ"Hoop Dreams" שיצא בשנת 1994 ורצה להיות כוכב NBA – יש רק זיכרונות טובים. בעקבות ההצלחה הקופתית של הסרט היוצרים שיתפו אותו ברווחים – תופעה שאינה רווחת בתחום. ג'סי פרידמן מ"לתפוס את הפרידמנים" (2003) השתחרר מהכלא ופגש את אשתו בעקבות החשיפה שהסרט העניק לו. מנגד, מרגרט ראטליף, שהסכימה להשתתף בסדרה התיעודית "המדרגות" (2004) כדי לעזור לאביה שהואשם ברצח אמה, היתה רוצה שהסדרה תיעלם מחייה, אבל נטפליקס ו-HBO לא יאפשרו לזה לקרות.

בין השיחות עם הדמויות, בהן גם מוקונדה אנגולו מ"חבורת הזאבים" (2015) שהתחיל לעבוד בהפקות סרטים, שלל אנשי קולנוע דנים ברפרוף בשורה של שאלות אתיות. הסרט אינו מעמיק במיוחד, אבל עצם שאלת השאלות חשובה, והפרטים מעניינים. הסרט ישודר בהמשך ב-yes דוקו.

"דמויות", דוקאביב 2023. צילום: Zachary Shields

דוקאביב, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל אביב, 11-20.5.23. פרטים וכרטיסים