"מעשה הכתיבה הוא הסלפי במובן הכי צלול וחושפני שיש"

"'אני מתפעל מעצמי מתפעל מפרח'. את השורה הנהדרת הזאת של בודלר אני מצטטת בראש העמוד שלי באינסטגרם. טמונה בה בעיניי תמצית העידן הנרקיסיסטי כולו: סובייקטיביות גאה, מתריסה, שמעתיקה את ההתפעלות מהאובייקט להתפעלות מהעצמי המתבונן. באינסטגרם העולם הוא בבחינת פורטרט עצמי – המנה שהזמנתי במסעדה, הכלב שלי, הילד שלי, העננים בחלון המרפסת – כולם בבואות מקסימות של האגו המצלם.

לחשיפות נוספות:
לירז צ'רכי
אסי לוי
יובל שרף
חנה מיננקו
אפרת גוש
תאלין אבו חנא
סנדי בר
אורנה בנאי

[tmwdfpad]סופרים ומשוררים, גם הצנועים, הביישנים והחסודים בנו, מלאכתנו מלאכה נרקיסיסטית. יוצר בלי אגו – אין חיה כזאת. ללא החשיבות העצמית והאמונה שיש לך משהו חיוני ומשמעותי להנציח בעולם; ללא העמדה הזאת, המגלומנית, המגוחכת – אין דחף, אין תשוקה. כאותו עלם יווני המרותק אל השתקפותו במי הנחל, אנחנו בוהים שעות במסך ומרוכזים בבבואת מחשבותינו. מעשה הכתיבה הוא אולי הסלפי במובן הכי צלול והכי חושפני שיש – צילום תת הכרתי של ה־ SELF על כל פחדיו וחטאיו ומאוויו האפלים.

"וגם אם נדמה כאילו לא את דיוקן פניך אתה מפסל כי אם את פני הגיבור, גם אם בחרת לספר על אודות אדם שפרטיו הביוגרפיים, אישיותו ומעשיו אינם דומים לנסיבות חייך, וגם אם הרחקת עדות ונסעת בזמן והפלגת אל מקומות ונופים שמעולם לא ראית וכתבת על אנשים שחייהם ומנהגיהם ואפילו תודעתם והגיונותיהם שונים לחלוטין משלך – עדיין זהו ההולם לבו של דוסטויבסקי שמרעיד בחזהו של רסקולניקוב כשהוא רוצח את הזקנה, והדחף שממיט על אנה קרנינה לקפוץ אל פסי הרכבת היא משאלת המוות של טולסטוי. יושבת רחל המשוררת על שפת הכנרת, מביטה בבבואתה שבמים, וכותבת: 'רק על עצמי לספר ידעתי'. ודליה רביקוביץ, בדירתה שבתל אביב, כמו משיבה לה: 'נרקיס אהב כל כך את עצמו. טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל'. כי ההיקסמות של הכותב מהשתקפות עצמו – במילה הנכונה, במשפט הנאה, בפסקה שהוציא תחת ידיו – היא גם היקסמות מן העולם. זוהי הזמנה לנו, הקוראים, לרכון ולהביט ולהריח את הפרח, להתמוגג גם אנחנו מעצמנו".