הסדרה שלי: הדבר המותח והמסעיר ביותר בעולם הוא ריאליטי על דיג

חייבים להתחיל במובן מאליו – דיג זה הדבר השני הכי משעמם בעולם. הדבר היחיד שיותר משעמם מדיג הן תכניות טלוויזיה על דיג. כי מה תראה? בן אדם יושב בשקט שלוש וחצי שעות בסירה על אגם? זה אמנם הורג פחות תאי מוח מצפייה בפטריוטים (ביננו, מה לא?) אבל זה לא שווה את הדימום על הספות כשתעקרו לעצמכם את העיניים.

למרבה המזל "דייגי הטונה", למרות הכותרת החד משמעית ("Wicked Tuna" במקור), היא לא תכנית על דיג. היא תוכנית ריאליטי על פי הספר. יש פה תחרות, יש דינמיקות אישיות וקבוצתיות. יש משימות סיזיפיות. יש מלחמה באיתני הטבע. יש הצלחות ויש כישלונות. ויש כסף גדול. אבל מה שהכי מדהים זה שבניגוד לתוכניות כמו הישרדות – הכל כאן אמיתי לגמרי. ויש מלא טונה.

טונה כחולת סנפיר היא מפלצת ימית. מכונות הרג שיכולות לחיות 50 שנה ולהגיע למשקל של למעלה מ-600 ק"ג. הבשר שלה הוא פסגה קולינרית (כל קשר לדבר בקופסת שימורים שנושא את השם טונה לשווא הוא מקרי), והמחיר שלה יכול להגיע ל-10,000 דולר לקילו ויותר. למרבה הצער, זה בדיוק מה שגרם לדיג ייתר והכניס את הטונה כחולת הסנפיר לרשימת המינים בסכנת הכחדה.

בתחילת שנות ה-2000 ועידה בינלאומית החליטה להטיל מגבלות על הדיג המסחרי והגדירה מכסות שנאכפות בהקפדה, עונת דיג מוגבלת, איסור על שימוש ברשתות וציוד מכני כבד וגודל מינימום שמתחתיו הדייגים חייבים להחזיר את הדג לים. למרבה הפלא, זה ממש עבד. אוכלוסיית הטונה בתהליכי השתקמות וכבר לא בסכנת הכחדה. אבל יותר מזה – זה יצר את הרקע לדרמה הטלוויזיונית המושלמת.

עשרה צוותים על סירות של שניים או שלושה אנשים יוצאים כל בוקר מחדש לים ומנסים לתפוס דגי טונה. הם זורקים את החכות ומחכים. וזה החלק הקל. כי כשדג נתפס בחכה – מתחילה העבודה האמיתית. מלחמה סיזיפית, שלפעמים נמשכת יותר מחמש שעות, בין הדייג, שמגלגל את החכה ביד, לבין המפלצת שעושה הכל כדי להשתחרר ובחלק גדול מהמקרים גם מצליחה. כמו שלא צועקים יש לפני הגול, ככה לא סופרים את הכסף לפני שהדג על הסיפון. כל טעות, כל סטייה, כל חיכוך בין אנשי הצוות – יכולים לגרום לדג לברוח.

אבל דג על הסיפון עדיין לא אומר כלום. עכשיו צריך להפליג חזרה לנמל שם ממתין סוחר הדגים הפדרלי. הוא שוקל את הדג, לוקח ממנו שתי דגימות ועל פיהן קובע את איכות הבשר ואת המחיר שיקבלו עליו הדייגים. מי שמבין, יכול להסתכל על הדגימות ולהבין לאן זה הולך. לאנשים פשוטים כמוני, הן תמיד נראות אותו הדבר. וזה מה שהופך את הרגע הזה לכל כך מושלם: כמו מתמודד ששרד תלאות בשעשועון, בחר את הווילון, ועכשיו נשאר לו רק לגלות במה הוא זכה.

רק שפה זה לא פרס – זאת המשכורת. זו לא תוכנית כייפית על אנשים שיכולים לזכות במיליון דולר כי הם הסתובבו שלושה חודשים חצי ערומים על אי או עשו משימות אקסטרים ברחבי העולם. אלו החיים עצמם.

דייגי הטונה, נשיונל ג'יאוגרפיק