הדוקו על דמיאניוק מערער. הצפייה בשפטל מהנה בקטע פרברטי

נטפליקס שיגרה בתחילת החודש סדרת דוקו בחמישה חלקים, "The Devil Next Door", על פרשת המשפט של איוואן דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל. את הסדרה יצרו והפיקו יוסי בלוך ודניאל סיון, והיא מהווה תקדים מעניין לצופה הישראלי. עד כה התרגלנו לראות בנטפליקס פלטפורמה שמניחה בפנינו פרשות עלומות מרחבי העולם: מא אננד שילה ובהגוואן והכת שהובילו באוראגון, רוג'ר סטון הנכלולי שבחש בפוליטיקה האמריקאית, הרוצח הסדרתי טד בנדי, תעלומת הרצח של הנזירה קתי, ההתעללות בנערות בבית הספר הקתולי, והרשימה מתארכת. פתאום מצאנו את עצמנו בלב דרמה שלא נוגעת רק לנו, אלא יצרה סערה בקנה מידה בינלאומי.

גדולתו של הדוקו על פרשת דמיאניוק נעוצה ביסודיות שלו – ולכן גם בחידושים שהוא מציע לצופה הישראלי (וכנראה שעל אחת כמה וכמה לצופה שאיננו ישראלי). חלק גדול מהצופים רק נולדו או היו ילדים קטנים בשנים שבהן המשפט התרחש, בין 1987 ל-1993, ולכן הם לא בקיאים בכל הפרטים. הסדרה מעמידה פסיפס עצום של מרואיינים מכל הכיוונים האפשריים – אנשי הפרקליטות שניהלו את התביעה, שניים מהשופטים שדנו את דמיאניוק למוות, בני משפחתו של דמיאניוק, הבוס שלו מהמפעל של פורד שבו עבד, היסטוריונים מהארץ ומארה"ב, וכמובן גולת הכותרת – יורם שפטל, פרקליטו של דמיאניוק, שהוא לחלוטין על תקן מא אננד שילה של הסדרה, וגונב כהרגלו את ההצגה. מרתק לצפות בקטעי הארכיון בהם שפטל נרדף ומבוזה על ידי ימנים וכהניסטים, ציבור שאיתו הוא מזוהה היום.

נקודה נוספת לטובת "The Devil Next Door" מגיעה לו בזכות הצגת המשפט בהקשרים שחורגים מהדיון הפנימי בישראל. משפט דמיאניוק מצטייר כאן ככזה שקשור בחשבון הנפש של האמריקאים עם עצמם, במאבקים סביב המלחמה הקרה בשנות ה-80, בקושי של האוקראינים ועמים נוספים להתמודד עם העבר שלהם ובנושאים רבים אחרים שהעסיקו את העולם.

שפטל כאמור מקבל זרקור לא קטן, שלעיתים הוא מעט מוגזם אך עדיין מהנה בקטע פרברטי. אבל לא עורך הדין ומעלליו עומדים במוקד הסדרה: שפטל הוא בסך הכל חלק מהמצע לשאלה המרתקת שהסדרה מעלה – שאלת הזיכרון מול ההיסטוריה. משפט דמיאניוק בישראל עסק בשאלה אם ג'ון איוואן דמיאניוק, המהגר האוקראיני שהיגר לארה"ב וחי חיי משפחה שלווים, הוא איוואן האיום, השומר האכזרי מטרבלינקה שלא רק שלח יהודים אל מותם, אלא עשה זאת בהנאה גלויה ובהפגנת סאדיזם. על העובדה שדמיאניוק לקח חלק במכונת ההרג הנאצית אף אחד לא חולק.

יורם שפטל ב"The Devil Next Door"

הדוקו הזה בעצם עוסק בשאלה אם ניתן היה לסמוך על הזכרונות של ניצולי השואה המבוגרים שהעידו. בנקודה הזאת בדיוק חופר שפטל את כידון הסנגוריה שלו; באמצעות מסמכים, גם כאלה שהגיעו ממקורות בהם פקפק קודם, הוא מנסה לערער את האמון שלנו בניצולים. התביעה בישראל לא התבססה רק על עדויות וגיבתה את הדברים במסמכים משלה, אבל חמת הספק ניצחה.

הצופים יוצאים לא מסופקים ואף מעורערים מהשאלה מה ניצח – הזיכרון או ההיסטוריה היבשה? עד כמה מסמכים נתונים בעצמם למניפולציה? הסדרה לא עונה על השאלות הללו, ומשאירה בידינו את ההחלטה. כך או כך, היוצרים הצליחו ליצור סדרה שחורגת הרבה מעבר לסיפור האחד שאותו היא באה לספר, ומעלה שאלות מרתקות וכבדות משקל, וכל זה כשהיא שומרת על קצב מצוין ומבלי להפוך למרתון צפייה מתיש.