לצלם את החלום: יש סיבה ש"אסיה" הוא סרט שנראה כל כך טוב

דניאלה נוביץ אומרת שהיא נוודית. לפחות בשלב זה בחייה. היא ובן זוגה טל חיון אחסנו את כל רכושם, והם נודדים בעולם, עם התינוקת בת 14 החודשים ניקו, בעקבות הסרטים שנוביץ מצלמת. כרגע היא נמצאת בוושינגטון אצל הוריה, אחרי תקופה ארוכה יחסית בישראל, כאן צילמה את "אסיה", ואחריו את "הלילה הזה" של נדב שירמן ושתי סדרות טלוויזיה – "הדבר הגדול המיוחד" ו"נורמלי".

"לא תכננתי לחזור לארץ, אבל לא יכולתי להגיד לא לאסף קורמן שעשה את 'את לי לילה' שאני כל כך אוהבת", היא אומרת. "ביום הראשון של צילומי 'נורמלי' גיליתי שאני בהריון. חשבתי שיותר הגיוני ללדת בארץ אז נשארתי. בגלל הקורונה הורי לא הספיקו לפגוש את בתי, אז עכשיו אנחנו אצלם ומפה אני עושה הכנות דרך הזום והסקייפ לקראת עבודה בקולומביה. יש לי הצעות לצלם באיטליה ובהודו. אני עדיין לא יודעת מה יהיה שם עם הקורונה אז אנחנו מחכים".

דניאלה נוביץ עם שירה האס על הסט של "אסיה" (צילום: עמרי בורנשטיין)

בזמן שהותה בישראל נוביץ הספיקה גם לקטוף את פרס אופיר לצילום הטוב ביותר על "אסיה", שהצטרף לפרס בו זכתה על הסרט בפסטיבל טרייבקה. "זה היה קצת סוריאליסטי בגלל הקורונה. הכל הרגיש פיקטיבי, בגלל שאת פשוט שומעת את זה וזה נגמר. את לא הולכת לטקס. את לא יכולה ללכת לחגוג. ואולי בגלל הצד היהודי שלי היו לי רגשות אשמה, שזה לא בסדר לשמוח כי העולם סובל וכולם במקום גרוע ולי קורים לי דברים טובים".

"את הבשורה על הזכייה בטרייבקה שמעתי בבית חולים אחרי הלידה", היא ממשיכה. "ניקו אושפזה לשבוע לצורך בדיקות. בסוף זה היה שום דבר אבל הייתי במקום מאוד דואג, אז לא יכולתי ליהנות מזה. את הבשורות על האופיר כבר קיבלנו בבית והיתה לי תובנה בודהיסטית כזאת שהזכייה האמיתית זה העבודה עצמה. זה פי אלף יותר מרגש כשהסצנה יוצאת מדהים וכשהבמאית אומרת שזה נראה מדהים. בשביל הרגעים האלה אני עושה את הסרט. מה שטוב בפרס זה שהוא ייתן לי הזדמנות לעוד עבודות".

"בחו"ל תמיד רואים את ירושלים כמו גלויה. זאת לא ירושלים של הסרט". נוביץ על הסט של "אסיה" (צילום: יחסי ציבור)

הצילום האינטימי ועתיר האווירה של "אסיה" ראוי לכל הפרסים שהוא מקבל (פרס שלישי התקבל בפסטיבל ירושלים). נוביץ מספרת שהיא והבמאית רותי פרי-בר תכננו הכל מראש והותירו מעט מאוד מקום לאימפרוביזציה. זה התחיל בבחירת אתרי הצילום בשכונת קריית יובל בירושלים ובבית חולים הדסה עין כרם. באופן יוצא דופן בהפקות קולנוע, סצנות הפנים וסצנות החוץ צולמו באותו מקום.

"בחו"ל תמיד רואים את ירושלים כמו גלויה. זאת לא ירושלים של הסרט. זאת ירושלים של מהגרת שכלואה בין בית חולים הדסה לדירה הזאת", אומרת נוביץ. "ידעתי שרותי רוצה ליצור קונטרסט בין הריבועים והגאומטריה של הבניינים שנבנו לאנשים בלי כסף, לבין הקווים המעוגלים של הגוף האנושי. בסיורי הלוקיישן חיפשנו מקומות עם קונטרסט – אדם נגד ריבועים. חשבנו על 'המדבר האדום' של אנטוניוני ששם אנשים מול מרחב תעשייתי".

"אני ירושלמית במקור, ובהתחלה חיפשנו דירות בקטמון הישנה ובמושבה הגרמנית. חשבנו על דירת קרקע גדולה כי יותר פרקטי לצלם שם. אבל שום דבר לא ישב לנו, כי מחוץ לחלון היו עצים, או נופים שצריך להסתיר, ולמרות הנוחות לא יכולנו לדמיין את הסרט בכזה מקום", אומרת דונביץ. "רותי ואני הסתובבנו בקריית יובל לחפש אתרים לצילומי חוץ. דפקנו על דלתות של אנשים, והבנו שכל הסרט חייב להצטלם שם – גם הפנים של הדירה. מצאנו את הדירה הזאת בקומה אחרונה. זאת דירה קטנה ובגלל הגובה קשה להאיר מבחוץ, כמו שעושים בסרטים אחרים. לכן היינו צריכים לצלם בתאורה טבעית בשעות נכונות. אבל כשמצאנו אותה הכל התחבר, כמו בפאזל".

"קל לצלם שוטים יפים עם תאורה טובה". שירה האס ב"אסיה" (צילום: דניאלה נוביץ)

למה זה היה כל כך חשוב?
הדירה נתנה לנו הרבה הזדמנויות למסגר ולכלוא אותן. את הסצנה האחרונה צילמנו מאוד שונה, עם יותר חופש למצלמה ורק עם אור השמש שנכנסה מהחלון. צילמנו את הסצנה באופן כרונולוגי ולא היה הרבה זמן. ממש בסוף כבר לא היה אור. זה נתן לנו את השחרור הזה בסוף".

באיזה עוד סרטים צפיתן כדי למצוא השראה?
"לקחנו את הצבעוניות של 'ביוטיפול' של אלחנדרו גונזלס אינריטו. צפינו גם בסרטים של האחים דארדן. לקחנו דברים קטנים מכל מיני סרטים. גם מציורים. העבודה עם רותי מאוד ספציפית. הכל היה מאוד מוקפד. ידענו מה אנחנו הולכים לצלם וזה מה שצילמנו. עבדתי עם רותי בסרט קצר שנקרא 'המטפל' והבנתי את האסתטיקה שלה. היא אוהבת שוטים ארוכים וסטטיים, ולתת לדמויות להתהלך בתוכם. קל לצלם שוטים יפים עם תאורה טובה. יותר קשה להבין איפה לשים את המצלמה בכל רגע כדי להעביר את התחושה של הרגע ושל הדמות. התחלנו בזה שפירקנו את הסיפור, כדי להבין אותו לפני ולפנים. אחרי זה בחרנו את הצבעים, והאתרים והאסתטיקה".

תני לי רקע – איך הגעת להיות צלמת קולנוע?
"נולדתי בירושלים. אבי צלם סטילס אמריקאי ואמא שלי ירושלמית. כשהייתי בת תשע עזבנו את ישראל כי לאבי היה חלום להיות צלם של 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. הוא העביר אותנו לוושינגטון ששם נמצאים המשרדים שלהם ואחרי שבע שנים התחיל לעבוד ב'נשיונל ג'יאוגרפיק'. כך היתה לי דוגמה מהילדות, שאם יש לך חלום תלכי על זה אפילו אם זה נראה לא פרקטי. בגיל 18 חזרתי לארץ. גרתי בקיבוץ עמיעד והייתי חיילת בודדת במחלקת ההסרטה של חיל הנדסה. ושם למדתי עריכת וידאו. אחרי הצבא חזרתי לארה"ב ועבדתי כעורכת בערוץ 'נשיונל ג'יאוגרפיק'. אבל משהו ישב לי לא נכון".

"אף פעם לא אדע איזה פרויקטים לא קיבלתי כי העדיפו לעבוד עם צלם". דניאלה נוביץ על הסט של "אסיה"

רצית לצלם?
הרגשתי שאני תקועה מול המסך בזמן שאני רוצה להיות בחוץ עם הצלמים. אז התחלתי לעבוד עם אבא שלי. צילמתי לספרי תיירות ולמגזינים וחייתי כמה שנים באיטליה. אחר כך נרשמתי לתואר ראשון בלימודי תרבות ואמנות באוניברסיטה במונטריאול. לא סיימתי את התואר כי נסחפתי להפקת סרט". 

ומה החזיר אותך לישראל?
"כשפג תוקף הוויזה שלי הרגשתי אבודה, אז החלטתי לחזור. למדתי שנה במנשר והיה נהדר. הסרטים האהובים עלי בגיל 16 היו של פליני, אז הבנתי שאני צריכה לשלב את האהבות שלי ושקולנוע זה העולם שלי. ביימתי שם סרט אחד שכולו היה הצדקה לעשות שוטים מגניבים, והבנתי שאני קולנוענית, אבל לא במאית אלא צלמת. הייתי בגיל מתקדם לעומת שאר הסטודנטים והחלטתי שאני רוצה לעשות את זה בצורה יותר ממוקדת. אז הלכתי ללמוד צילום ב-AFI  (מכון הקולנוע האמריקאי) בלוס אנג'לס, ולקחתי איתי את בן הזוג שלי. בזכות זה צילמתי את הסרט הראשון שלי 'Live Cargo', שהבמאי שלו לוגן סנדלר היה איתי בלימודים. הסרט הוקרן בפסטיבל טרייבקה וזכה לביקורות טובות ב'וראייטי' ועוד עיתונים, וזה פתח לי דלתות".

ואיך התוודעת לרותי פרי-בר?
"פגשתי את יעל קיים כשבאה עם סרטה 'ההר' לפסטיבל של AFI. כשהגעתי לארץ היא הכירה בינינו. נפגשנו לקפה והיה קליק. את עובדת עם בימאים כל כך הרבה שעות ביום אז את צריכה להסתדר איתם. אפילו אם את הצלמת כי טובה בעולם, אם אין לך חיבור עם הבמאי, את לא צריכה לעשות את זה. ב-2017 צילמתי את הסרט הקצר של רותי 'המטפל'. כשכבר תכננתי לבוא לישראל לצלם את 'אסיה' קיבלתי הצעה לצלם סרט בפיליפינים על משטרת הסמים של דוטרטה. אני אוהבת סרטים פוליטיים וזה נורא קרץ לי. צילמנו את 'Watch List' כמעט כמו מה שמתואר ב'ארגו' – נכנסנו למדינה עם תסריט פיקטיבי וצילמנו בתנאים קשים. הסרט של רותי היה מיד אחרי זה". 

"רותי רצתה לעבוד עם צלמת". שירה האס ואלונה איב ב"אסיה" (צילום: דניאלה נוביץ)

אז אם יעל לא היתה עושה את "ההר" אולי לא היית מצלמת את "אסיה".
"זה הכל ככה במקצוע הזה. הסיבה שצילמתי את 'Live Cargo' היתה שהבמאי איבד את הצלמת שלו ברגע האחרון. המקצוע הזה בנוי על להיות במקום הנכון בזמן הנכון. יש הרבה צלמים כישרוניים, אבל גם צריך הרבה מזל".

אין הרבה נשים במקצוע שלך. את מרגישה שזה מגביל אותך?

"אף פעם לא אדע איזה פרויקטים לא קיבלתי כי העדיפו לעבוד עם צלם. יש הרבה סטיגמות. למשל כשאת הולכת למחסן ציוד ואומרים לך 'מפיקות לא יכולות לגעת במצלמה'. כשאת הולכת לסט ישר חושבים שאת בארט. או שאת מספרת למכר שאת מצלמת סדרה והוא תוהה 'את הצלמת הראשית? לא הצלמת השנייה?'; אני כבר צוחקת על זה. זה הדור הישן. הדור הצעיר מאוד שונה. אני בטוחה שתוך כמה שנים יהיו יותר צלמות ויותר מועמדויות של נשים לפרסי אופיר. גם בארצות הברית האחוז קטן, אבל יש מלא צלמות בלוס אנג'לס. ויש גם חוויות טובות ואנשים שמכבדים אותי. העולם משתנה מאוד מהר – תראי מה קורה בהוליווד. ויכול להיות שיש גם עבודות שקיבלתי בגלל שאני אישה. רותי רצתה לעבוד עם צלמת". 

סט בלי אגו ובלי צעקות. דניאלה נוביץ (צילום: יחסי ציבור)

בכלל צוות ההפקה של "אסיה" הורכב ברובו מנשים.
"כן, וכתוצאה מכך הכי הרבה נשים זכו בפרס אופיר בשנה אחת. זה היה מגניב. אנשים שביקרו על הסט במהלך הצילומים אמרו איזה סט בלי אגו ובלי צעקות. יכול להיות שזה סקסיסטי להגיד את זה. זו הייתה פעם ראשונה שעבדתי עם כל כך הרבה נשים. ורותי היא הבמאית היחידה שעבדתי איתה, חוץ מאשר בסרטים הקצרים. כל השאר היו במאים. אפרופו תפקידים הפוכים, הסדרה בקולומביה תהיה הפרויקט הראשון שלי אחרי הלידה, ואנשים מופתעים שאני חוזרת לעבודה בסטים ולא עושה דברים יותר קטנים כמו ללמד".

זה משהו שאת מצליחה להסביר?
"יש דפוס חוזר של צלמות ועובדות סטים שמוצאות משהו פשוט יותר אחרי הלידה. אני חושבת שלא אראה את ניקו חמישה ימים בשבוע כי אצא לפני שתתעורר ואחזור אחרי שתלך לישון. אבל אני רוצה שהבת שלי תראה אותי אישה מאושרת ומסופקת, שהולכת אחרי מה שהיא רוצה בחיים. זו גם דוגמה נהדרת שאבא שלה מטפל בה. בישראל אנשים מופתעים שבן הזוג שלי עזב את עבודתו ושאני המפרנסת. בארה"ב יותר מכירים את הדפוס. אני גאה בזה. אתן לא תמיד חייבות לוותר. טל עבד כמארגן הופעות בחברה בשם המון ווליום. הוא מאוד פופולארי בתחום. יש לי מזל להיות עם מישהו שנותן לי להיות עם החלום שלי".