דף חלק: נוף נתנזון נגמלה מהחיים הדיגיטליים

"ברגע אחד נפסקו הצפצופים באוזניים והחום המוגזם בכף היד הימנית. שבוע בלעדיו הבהיר לי כמה תופעות לוואי לא נעימות האייפון שלי מביא עמו. הניסוי הזה לא שינה לי את החיים, אבל הוא כן גרם לי להחליף כמה הגדרות בווטסאפ". פרויקט מיוחד לחג

נקיון פסח דיגיטלי (איור: shutterstock)
נקיון פסח דיגיטלי (איור: shutterstock)
24 באפריל 2016

מתברר שיש דבר כזה שנקרא התמכרות לסמארטפון. לפי ויקיפדיה, ההתמכרות הזאת מאופיינת בעיסוק מוגבר בתקשורת סלולרית, השקעת כסף רב בטלפון ובאביזריו, שימוש בטלפון במצבים חברתיים לא ראויים או במצבים פיזיים בעייתיים כמו בזמן נהיגה, והשפעות שליליות על מערכות יחסים. על כמה מהם סימנתם וי?

סלפי בטעם של פעם. נוף נתנזון
סלפי בטעם של פעם. נוף נתנזון

לכל הטורים בפרויקט "דף חלק"

אז עד לפני שבועיים יכולתי לומר בלב שלם שאני נקייה. טפו טפו, מערכות היחסים שלי נראות מצוין ואני אפילו נשואה לגבר. חוץ מהעניין הפעוט של ווטסאפ ברמזורים אני בכלל לא מכורה לטלפון החכם שלי. אפילו התנדבתי בשמחה להיות מי שתתנתק לשבוע מהאייפון במסגרת ההתעללות המערכתית: אני לא צופה בטלוויזיה, אין לי מיליון אפליקציות, לא טרחתי להבין מה זה סנאפצ'ט ולא נכנסתי לטוויטר כבר שבועיים. מי אם לא אני יכולה ליהנות משבוע ללא מיילים מחוץ לשעות העבודה, חלומו של כל חבר מסור בדור ה־Y?

השעות הראשונות עם הנוקיה מסוג 6230 (המתקדם יותר מדגם "צביקה פיק") היו מדהימות וקסומות. ברגע אחד נפסקו הצפצופים באוזניים והחום המוגזם בכף היד הימנית. שבוע בלעדיו הבהיר לי כמה תופעות לוואי לא נעימות האייפון שלי מביא עמו: צריבה תמידית בעיניים, כאב במפרק, הליכה שפופה, כאבי ראש ובעיות קשב חמורות. בשבוע הזה קראתי יותר ספרים, הייתי קשובה יותר לעובדים, סיימתי מטלות בחצי מהזמן ואפילו הספקתי לנקות את הבית טוב טוב לפסח. החיים בשנת 2003 היו הרבה יותר פרודוקטיביים מתברר. כל כך יותר פרודוקטיביים שבואו נגיד שאם הייתי כותבת את הטקסט הזה לפני סיום הגמילה שלי הייתי עומדת בדדליין. למדתי לנצל טוב יותר את הרגעים המתים ביום. ביום הראשון זה עוד היה קשה, אבל הכל הלך יותר בקלות אחרי שגיליתי עד כמה אני טובה בשש בש (לא הצלחתי להשיג טלפון עם סנייק).

אבל לא הכל היה סילאן בשבוע הזה, והבעיות החלו לצוץ מיד אחרי שהתחלתי בגמילה. כמה שעות אחרי שכרטיס הסים שלי עבר דירה, קלטתי שרק אני חזרתי לשנת 2003 אבל העולם כמנהגו המתקדם נוהג. דברים שקרו מאז תחילת שנות האלפיים: סטיב ג'ובס מת, ואיתו גם תהליך השלום, השמאל הישראלי והיכולת לא לדעת מתי החברים שלך קראו את ההודעות שלך. בזמן שאני משחקת שש בש בנוקיה, V כחולים ממשיכים להופיע על כל מיני מסכים של כל מיני אנשים. שכחתי לכתוב סטטוס בפייסבוק שמתריע שלא אהיה זמינה בווטסאפ ובפייסבוק, ובמשך שבוע חייתי בחרדה תמידית שמישהו חיפש אותי. גם הנגישות המוגבלת למיילים ישבה לי חזק על החזה וגרמה לכאבים חדים בסגנון התקף לב מוקדם. כל הזמן חיפשתי מחשבים להתחבר אליהם כדי לבדוק אם מישהו שלח לי מייל. מצד שני, גיליתי שאני לא כזאת חשובה כמו שחשבתי, ומעט מאוד אנשים באמת שלחו לי מיילים.

הבנתי למה לפני 12 שנה לא הרגשתי ככה: הייתי בתיכון, לא עבדתי בשום מקום, הסמסים היחידים שקיבלתי היו מאימא שלי, אף שממש קיוויתי שגם יוני מי"ב 2 ישלח לי פעם נקודתיים־סוגריים. אתם רוצים שורה תחתונה? הנה היא: זה לא היה סיוט וזה לא היה מדהים, אבל כל אחד צריך לנסות להתנתק מהסמארטפון ומהרשתות החברתיות אפילו לכמה ימים. תחושות השקט והחופש דומות לחוף של אילת, והצורך בריטלין יורד באופן ניכר. הניסוי הזה לא שינה לי את החיים, אבל הוא כן גרם לי להעביר את כל קבוצות הווטסאפ להשתק למשך שנה (את כולן, לא רק את זו של המשפחה).

בתום הגמילה שלחתי את התמונות שצולמו בנוקיה באיכות נמוכה לקבוצת הווטסאפ של החברים, שנשארו חברים שלי אף שהתעלמתי מהם שבוע. ישבנו בגלידה בנחלת בנימין וצילמתי אותם ללא ידיעתם. "כל הזמן אנחנו מסתכלים בטלפון", כתבה מאיה על התמונות ששלחתי, שבהן נראים ארבעה חברים בתנוחת העברת זמן בטינדר. "כן, זה עצוב", הגיבה הגר ואני הוספתי: "הנה פסקת הסיום לכתבה שלי, תודה לכן", בצירוף מלא אימוג'יז שאין בנוקיה.