עם אוסף כזה של בדיחות סלפסטיק, למה אתה נלחם בתרבות הפי.סי?
הסדרה החדשה של רואן אטקינסון, לעד מיסטר בין, היא עוד מאותו הומור פיזי מופרע שלמדנו להכיר ממנו, רק שהפעם הוא בבית חכם אז אנחנו מניחים שזה גם משהו חדש. עם סדרה כזו שלא תפגע בזבוב (או דבורה), לא ברור למה אטקינסון מצטרף לספורט הלאומי של להתלונן על הפי.סי. הרסנו לו את הרומנטיקה
רואן אטקינסון הוא אדם מצחיק. בנוסף להיותו קומיקאי מוכשר שהקדיש את חייו לקומדיה, הוא גם פשוט נראה מצחיק. הפרצוף שלו, הדרך שהוא זז, האופן בו הוא מדבר – הוא פשוט מצחיק באופן טבעי. הקומדיה הטבעית הזאת הייתה המפתח לדמות הכי מפורסמת שלו, מיסטר בין, אותה דמות אילמת (ברובה) של אדם המנסה להתמודד עם העולם המודרני שלנו כמיטב יכולתו, בדרך כלל ללא הצלחה רבה. זה גם הקונספט שעומד מאחורי הסדרה החדשה של אטקינסון בנטפליקס, "אדם נגד דבורה".
נטפליקס, אם לא שמעתם, נמצאת במצב לא משהו. החברה מאבדת מנויים, מבטלת סדרות במהירות מסחררת ובאופן כללי נראה שזורקת כל מה שביכולתה על הקירות כדי לראות מה נדבק. "אדם נגד דבורה" מזכירה סדרה אחרת שנטפליקס הוציאה לאחרונה, "החמשושיה" בכיכובו של מייק מאיירס. הן לא דומות בעלילה או בפורמט, אלא בכך ששתיהן ניסיונות לקחת יוצרים קומיים ששיאם היה לפני עשורים, ולתת להם לעשות את מה שהם עשו פעם, אבל בנטפליקס. בשביל מאיירס זה קומדיה בה הוא משחק מספר דמויות שונים עם פיאות ומבטאים, ועבור אטקינסון זו קומדיה בה הוא משחק בחור טמבל אך טוב לב שכל הזמן הורס דברים בטעות.
הטמבל טוב הלב במקרה הזה הוא טרבור, אב גרוש שמתחיל עבודה חדשה בתור ״האוס-סיטר״ לזוג עשיר. הבית שהוא צריך להשגיח עליו הוא בית עם טכנולוגיה מתקדמת: ברזים אוטומטיים, חדרים שנפתחים רק עם זיהוי קולי, מגרות שנפתחות לפי תנועת יד. כל הדברים האלה כמובן הופכים למכשולים בשבילו, כאשר דבורה נחושה במיוחד נכנסת לבית, ובמרדף אחריה טרבור זורע הרס רב. קונספט פשוט שמוביל להרבה רגעי סלפסטיק משעשעים, אבל מעלה את השאלה: למה זה סדרה? למה במקום איזה סרט קצר של חצי שעה, זה חולק לסדרה בת תשעה פרקים שנעים בין עשר לעשרים דקות? התשובה כנראה קבורה עמוק באלגוריתם של נטפליקס, שעושה להם את כל ההחלטות.
אטקינסון עשה קצת כותרות השבוע כשיצא בריאיון – כנהוג – נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט הזאת של הצעירים. "לכל בדיחה יש קורבן" הוא טוען, ולפעמים הקורבן הזה הוא מתחתיך בחברה. רבים באינטרנט כבר לעגו לו על הדעה הבומרית, בעיקר שבאה ממקור כל-כך מפתיע ("מי בדיוק היה הקורבן של ההומור של מיסטר בין? תרנגול ההודו שתקעת את הראש שלך בתוכו?") אבל במידה מסויימת, אטקינסון צודק. כלומר, אני לא בטוח אם לכל בדיחה יש קורבן, אבל להרבה מהן בהחלט יש. ובדיוק בגלל זה אנשים רוצים שקומיקאים יחשבו מי הקורבן שלהם, ואם זה נגיד קבוצה מוחלשת שהזכויות שלה מעורערות על בסיס יום-יומי אולי יניחו לה קצת. אתה מבין, בין?
אבל אם כבר מדברים על זה, מי בדיוק הקורבנות של "אדם נגד דבורה"? מושא הלעג הגדול של הסדרה הם המילניאלז העשירים שאטקינסון הורס להם את הבית. הם זחוחים, מעצבנים, מלאים בעצמם והם מקבלים את העונש שלהם כשהבית היומרני נהרס. אבל אין פה איזה אמירה גדולה נגד העשירים. זה לא "קומראד בין והדבורה הסוציאליסטית". זה פשוט אוסף של בדיחות סלפסטיק, חלקם מצחיקות מאוד, על ידי אדם מוכשר שעושה את מה שטוב בו, אבל לא מחדש הרבה.
אם אתם מעריצי קומדיה פיזית גדולים, שרוצים להעביר שעתיים בנטפליקס, אז אתם תהנו. אטקינסון לגמרי משקיע את עצמו בנפילות ובפרצופים המצחיקים, גם אם הוא לא משקיע כל-כך בעלילת הצד של הסדרה על הקשר של טרבור עם ביתו הצעירה. יש סיבה שלא הזכרתי את זה עד עכשיו. האם "אדם נגד דבורה" תהיה צעד חשוב בכיוון חדש בשביל נטפליקס? כנראה שלא. כנראה שהיא פשוט תישכח כמו סדרות רבות אחרות שנטפליקס הוציאו בזמן האחרון, במרדף שלהם אחרי מנויים. אבל לפחות היא מצחיקה לפרקים, ולא פוגענית. אה, סורי רואן. היא מאוד פוגענית, ומנצחת את תרבות הפי סי המרושעת. זה מה שרצית לשמוע?
"האדם נגד דבורה". עכשיו בנטפליקס