איך הפינה המקוללת הזו הפכה ללוקיישן שקשה למצוא בו מקום?

עם שנה לחגיגות המעבר הגיאוגרפי של מסעדת האחים במעלה אבן גבירול, הרגשנו שזו הזדמנות מצוינת לבוא לביקור פתע בבית ציוני אמריקה. עד לא מזמן הלוקיישן הזה נחשב לפינה מקוללת, בית קברות לכמה מסעדות שאפילו היסטורית ההזמנות של וולט כבר לא תזכור. כיום מסתבר שאפילו המשימה הבסיסית של מציאת מקום לזוג בשעה סבירה הפכה לכמעט בלתי אפשרית. אפליקציית ההזמנות שיקפה לנו את הפופולריות של המקום, וכדי שגם אנחנו נוכל להצטרף למשפחה של האחים, נאלצנו להזמין כמה ימים מראש ולהמתין בסבלנות. בקיצור, באנו רעבות.

אווירה פסטורלית בפינה מקוללת. "האחים". צילום: עדי פועה וענבל קורמן

האחים, בהגדרתה, היא מסעדת גריל ישראלית (רק אלוהים יודע מה זה אומר – האם כל גבר ישראלי שיודע לנפנף נחשב כשף גריל ישראלי?) שהוקמה ב-2011 וידועה כבחירה בטוחה לערב של פאן עם החבר'ה. הלוקיישן החדש שלה נהנה מפסטורליה מנותקת במיטבה, כשמטר מחוץ למסעדה אבן גבירול נרמס על ידי טרקטורים שמבטיחים שאולי קשה עכשיו, אבל תהיה הקלה אח"כ.

מהרגע שנכנסנו, הייתה אווירה של חתונת שישי צהריים, מינוס הצ'קים. מוזיקה ישראלית שעושה שמח ושולחנות מלאים באוכל צבעוני. אי היה אפשר לפספס שלמרות שלמסעדה קוראים "האחים", דווקא האחיות הן ששולטות פה ביד רמה. כוח נשי חזק ונמרץ תפעל את המקום ביעילות, ממש תוך שניות ספורות קיבלנו תפריט, שהיה מחולק היטב, עשה סדר בעיניים ונראה במינימום כמו קורות חיים של מישהו שרוצה להתקבל להייטק – קצר וקולע.

וואו. פשוט וואו. הראשונות של "האחים". צילום: עדי פועה וענבל קורמן

לפתיחים הוזמנו "3 קטנות" ב-49 ₪ – פריקי כרובית, טחינה מטובלת (מינוס חריף) ומסבחה חמה. הנה עבורכם ציטוט מדויק אחרי ניגוב מכובד של מנת החומוס: "וואו וואו וואו". זו מנה שלא נופלת מכמה מהחומוסיות הכי ותיקות בעיר. קטנה קטנה, אבל גדולה גדולה. המרקם, הטעם, והלוק הכללי, הכל ישב מדויק. הטחינה גם היא הייתה מדויקת בסמיכות ובטעם.

מבין כל השלישייה, הפריקי כרובית היה החלש, אבל זה כנראה יותר עניין של טעם אישי. אל השלישייה הפותחת צורפה גם חלה, שהייתה פשוט מצוינת, מהחלות הנימוחות האלה שמרגישות כמו לאכול ענן. הזמנו גם סלט עלים שהכיל אייסברג, סלנובה, עשבים, פקאן קלוי, גבינת "שחת" מפוחמת, וינגרט סילאן וחרדל (56 ₪), שהיה כיפי ומרענן, למרות הטעם החזק של הגבינה שמצאה את עצמה משתלטת על האירוע בכמה מהביסים כאילו הסלט היה עומר אדם והגבינה הכלה.

לא ברור, אבל איכשהו מספיק לשלושה ימים. סינייה ירקות צלויים של "האחים". צילום: עדי פועה וענבל קורמן

באגף הצימחוני, הזמנו סינייה ירקות צלויים (59 ₪), מנה שהכילה עשבים, סומק, צנוברים, טחינה ו"בשר חדש" (בתוספת 10 ₪). הצד הצימחוני שלנו גדלה על תפריט שהורכב בעיקר מגפילטע פיש וממליגה, כך שהשם "סינייה" אפילו לא צלצל מוכר – אבל מילות הקוד צנוברים, טחינה ו"בשר חדש" (בתכלס, רידיפיין מיט) עשה את שלו, אבל הביס הראשון העלה בעיקר סימני שאלה. טעם לא מוכר של טחינה אפויה מילא את הפה, וככל שהכף חפרה יותר עמוק בכלי, התגלו שם כרובית, קישוא, חציל, עגבניות שרי ועוד הפתעות. זו מנה סמיכה מאוד וכבדה לא פחות, עד שתוך ארבעה ביסים היה צריך לעצור לקחת אוויר, והוחלט לארוז את השאר הביתה. בדיעבד, כמעט כמו נס פך השמן, המנה הזו הספיקה לארוחת צהריים ל-3 ימים (!!!), כאשר מדי יום החך התרגל לטעם השונה והמיוחד. או בקיצור, זה באופן הכי מילולי "טעם נרכש".

מה זה? מי ביקש את כל זה? "ינעלהעולמבורגר". האחים. צילום: עדי פועה וענבל קורמן

באגף הבשרי הזמנו "ינעלהעולמבורגר" (75 ₪), שנבנה מ-220 גרם של בשר בקר, לחמניה קלויה, פסטו כוסברה, עשבי תיבול, עגבניות, צנוברים, גרידת לימון וטחינה מתובלת, והוגש (לבחירתנו) עם תפוח אדמה. הפעם, כגודל הציפיות שנבנו מהראשונות, כך גודל האכזבה מהעיקרית. "המבורגר בגרסה הישראלית" (לדבריה של המלצרית האמריקאית והחביבה) שהרגיש יותר כמו חאפלה ישראלית שכולם הוזמנו אליה, וגם כמה אורחים לא רצויים. כי מה הקשר בין פסטו וצנוברים שעליהם נשפכו הרי טחינה ועם לימון ברקע? ובכן, אין קשר. הקציצה עצמה חולצה החוצה מתוך כאוס הרטבים, והתברר שמידת העשייה הרצויה MW הפכה לה בטעות ל-R. תפוחי האדמה שהגיעו בצד נשארו החלק המוצלח ביותר במנה.

שלמות גם למי שלא אוהב מוס. מרקיז שוקולד. צילום: עדי פועה וענבל קורמן

לקינוח הזמנו מרקיז שוקולד (45 ₪) – מוס שוקולד שמעליו פירורי קקאו מצופים, רובץ לו ברוטב אנגלז וניל. מעבר לעובדה שהמלצר לא ממש ידע לספר על המנה ולכן חרטט בביטחון כמה מרכיבים שלא באמת קיימים בקינוח (אבל כל הכבוד על האילתור), מנת המוס הייתה מוצלחת ביותר. שתינו לא חובבות גדולות של מוס שוקולד, אך במקרה הזה המנה עבדה ובגדול. המוס היה במתיקות ובדחיסות מושלמת, רוטב האנגלז איזן את השוקולד, ופירורי הקראנץ' מלמעלה היו בדיוק התוספת הנחוצה. לא צריך לומר שהקינוח נאכל עד תום עוד לפני שהמלצר חזר לשאול הוא לטעמנו – יופי של סיומת לארוחה מפנקת באווירה של שמח בבטן. כל זה כמובן הספיק להישכח ברגע שיצאנו החוצה אל הרעש והכאוס, שהזכיר לנו שמשפחה לא בוחרים וגם לא את הרכבת הקלה ששוברת את הרחובות.

כרוביות: 4.5
סטייקים: 4