"האחת" הייתה אירוע טלוויזיוני מונומנטלי. כל הפרסים מגיעים לה

הסדרה הדוקומנטרית "האחת" זכתה ללא מעט שבחים מאז עלתה לאוויר לפני כשבוע. גם בנושא יחסית לעוס כמו מלחמת יום הכיפורים (נושא שנגעו בו סרטים, סדרות ודוקומנטריים רבים ב-50 השנים הבאות) הצליחו יוצרי הסדרה, אמנון רבי וסימה קדמון והבמאי גלעד טוקטלי, למצוא זווית חדשה – את טייסת 201 של חיל האוויר, שחוותה לא מעט אבידות במהלך המלחמה – אבל גם הגיעה להישגים מרשימים.

>> פרסי הטלוויזיה: "האחת" + "שישה אפסים" = מיליון פרסים לכאן 11

והסדרה היא באמת יצירת מופת. גם בתוך תקופה חסרת קשב כמו שלנו, הסיפורים המדהימים של 26 המרואיינים של הסדרה שואבים אותך פנימה – כולל שמות שכבר שמענו מהם לא מעט, כמו ראש עיריית ת"א רון חולדאי, הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ והאלוף במיל' (והפרשן) איתן בן אליהו. גם אנשים מוכרים ומוטמעים היטב ביום יום הישראלי נשמעו שם אחרת – פתוחים יותר, מעניינים ביותר ומעל הכל, כנים יותר. הרגע שבו שורת אנשים חסונים למראה שהיו ידועים (לפחות תדמיתית) בזחיחותם פתאום מדברים באופן גלוי על הפחד שלהם – הוא לא דבר מובן מאליו. בטח ביחס לתרבות הצבאית והמאצ'ואיסטית שבה הם גדלו.

מה גרם לזה? די ברור שיש קשר לעובדה שהם הגיעו בכוונה תחילה לפתוח פצעים ישנים, אבל בעיניי המפתח לסדרה הזו היתה מי שישבה מולם – גיבורת הסדרה. קוראים לה סימה קדמון, ולישראלי הממוצע היא מוכרת בעיקר בתור עיתונאית ופרשנית פוליטית שמזוהה עם המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". קדמון לא היתה מוכרת כמראיינת, בוודאי לא בתחום תובעני כמו טלוויזיה – אבל היא הצליחה בגדול במשימה שלה: היא הביאה לנו את הסיפור של המלחמה, מהזווית של האנשים שעשו אותה, כשהם פתוחים ואמיתיים עד הסוף.

הטקטיקה של סימה קדמון בראיונות הללו מוכיחה משהו שהשתנה גם במוסד הראיון הישראלי. גדלנו בתקופה של מראיינים קשוחים, כאלה שנועדו לדחוק את המרואיין שלהם לקיר ולשאול שאלות נוקבות. נגיד, נסים משעל בראיון המיתולוגי אחרי פרשת צאלים עם הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק (שהוליד לנו את הביטוי "בלבן של העיניים"), או אילנה דיין שקטעה כמעט בגסות את דבריו של ראש הממשלה… אהוד ברק (איך זה תמיד קורה דווקא לו?) לפני הבחירות שבהן הובס. העולם הזה השתנה.

גם אילנה דיין, עיתונאית דגולה ללא ספק, מראיינת היום אחרת (אפשר לראות את זה בעונות האחרונות של "עובדה"). האווירה בראיון הממוצע היא היום הרבה פחות מלחמת סכינים, ויותר רגועה ומכילה. אם פעם המטרה של מראיין היתה לנסות ולחצוב את הכותרת בכל מחיר, הפעם ההבנה (בין אם היא סמויה או מפורשת) היא שאת הכותרות אפשר להוציא גם, ולפעמים רק, בדרך הרבה פחות מתאמצת. לפעמים כאשר אתה גורם למרואיין שלך להרגיש נוח, אתה יכול להוציא ממנו את מה שלא היית מוציא בראיון חוצב להבות. כשהמגננות הישנות מוסרות.

זו הסיבה שבה אייל ברקוביץ' ואופירה אסייג, צמד שלא ממש בא מהפוליטיקה, מצליחים להוציא יותר מהמרואיינים שלהם מאשר התכניות הפוליטיות הרגילות. כי כשהפוליטיקאים מגיעים ל"פגוש את העיתונות", הם באים דרוכים. אם נשאב לרגע מהעולם שממנו כן הגיעו ברקוביץ' ואסייג, אז הם משחקים בונקר – כלומר, נזהרים לא להבהיל, נשארים מאחור ולא יוצאים בהתבטאויות שאחר כך יצטערו עליהן. המגננות האלה לא קיימות כשמדובר בתכניות רכות יותר – האווירה מסביב הרבה פחות מאיימת, וגם מאפשרת לך להיות עצמך יותר. שם, במקרים רבים, נולדות האמירות שאחר כך יהפכו לכותרות.

ובחזרה לקדמון: סוד הקסם של הראיונות שקדמון ניהלה עם יוצאי הטייסת, כאחת ששירתה איתם, הוא היכולת להקשיב. הסביבה שהיא נתנה להם לא היתה כזו שחיפשה אותם "בפינה", אלא נתנה להם את המקום והזמן להתבטא ולפתוח עוד מעצמם. אפשר לומר שזה היה פחות "ראיון עיתונאי" במובן שאנחנו תופסים אותו, אלא משהו שקרוב יותר לטיפול פסיכולוגי. שיחת נפש, שבמסגרתה אפשר להבין משהו יותר עמוק – לא רק על הבן אדם, אלא גם על המלחמה ששינתה את ישראל.

קדמון שאלה גם שאלות קשות, כך שאת השליחות שלה היא הגשימה במלואה, אבל הטון של הראיון לא היה "קרבי", אלא מאוד חומל. לפעמים לא רק שזו טקטיקה מוסרית טובה יותר בשיחה עם בן אדם, אלא גם התועלת שיוצאת מהשיחה טובה יותר. כנראה שללא יכולות הראיון הנהדרות של קדמון, לא היינו מקבלים את המונולוגים המדהימים שקיבלנו מהאנשים הקשוחים שהובילו את טייסת 201. בכך, הרווחנו.

ונדמה שאת הלקח לגבי תרבות הראיון הזו – אפשר יהיה לקחת גם למקומות אחרים. אם יש טקטיקה נפסדת בעיניי, היא לראות עיתונאים ומראיינים שמעלים לרשתות שאלה מבריקה או מחודדת – בלי להראות את התשובה. כן, עמית סגל, אני מדבר (בין היתר) עליך. בעיניי, כאשר אתה מראיין המטרה היא לא לשרת את עצמך, אלא להביא את האדם שמולו אתה עומד. אם בסופו של הראיון, כולם מריעים לך אבל לא מקבלים את הבנאדם מהצד השני – הרי שכל הראיון איבד מערכו.

וזאת בדיוק הסיבה שבגללה "האחת" כל כך הצליחה. לב הסדרה הוא אותם ראיונות שבהן קדמון מדברת פחות ומקשיבה יותר. כאשר היא פתחה את האוזן לשורת האנשים הקשוחים שמולה, היא קיבלה מהם יותר (אפשר לנחש) ממה שהיא חשבה. אמפתיה, בכל תחום, יכולה מאוד לעזור לנו. היא בטח יכולה לעזור בתחום שבו ההקשבה אמורה להיות לב העניין – כמו ראיונות.

כנראה שאין נושא שדשו בו בתקשורת יותר מאשר מלחמת יום הכיפורים. זה לא רק השנה עם ציון שנת היובל למלחמה הארורה ההיא, אלא נדמה שכל שנה מגיעים המוספים והפרוטוקולים והקרב ההוא בעמק הבכא ומלחמות הגנרלים העבשות מפעם (כן, אני יודע, זעירא חשב ככה, זמיר חשב אחרת). "האחת" היא דוגמא טובה לאיך, גם בתוך נושא שמעסיק אותנו כבר חמישים שנה, אפשר תמיד להוציא משהו חדש ומעניין. רק צריך ללכת למקומות הפחות מוארים, ולפתוח לא רק את המגירות – אלא גם את הלב.
"האחת", כאן 11, זמין גם ביוטיוב