בכלום מסתתר הכל: מה למדתי ממאה ימים של צפייה ב"האח הגדול"

במשך 95 יום הייתי בבית האח הגדול, ממש כמוכם. כלומר, כמו כל מי שצפה בכל פרקי העונה, עקב בערוץ 26, עקב אחר חשבונות הסושיאל של האח, צפה בסיכומים היומיים ואסף פיסות מידע מסביב שחמקו מעיני המצלמות או הוחבאו על ידי ההפקה. שלושה חודשים של התאבססות על חיים של זרים מוחלטים (טוב, הכרתי קצת את רות לפני. בכל זאת, טים טיים אאוט), 46 פרקים, שלוש ולפעמים ארבע פעמים בשבוע, 43 סיכומי פרקים (רוצים לנחש איזה פרקים היו משעממים מכדי לכתוב עליהם?) שהורכבו מכ-23 אלף מילים ומי יודע כמה אזכורים מיותרים לפיג'מה. וכל זה, איך לספר לכם… מבלי שבכלל ראיתי "האח הגדול" לפני.

בניגוד למי שאומרים שמעולם לא ראו את "האח הגדול", אין לי שום תירוץ של מוסר או סלידה מריאליטי. פשוט לא יצא לי. אני בדרך כלל מעדיף את הטלוויזיה שלי מתוסרטת, ורצוי דרך המחשב. מכיוון שאני לא חי בקומונת אמנים בגליל, אני כמובן לא מנותק לחלוטין – ראיתי פרקים ספורים של "האח" מכל העונות, אני מכיר את רוב המתמודדים לדורותיהם וגם לי יש דעות מוצקות על שי חי – אבל מעולם לא ראיתי עונה מלאה של "האח", מ-א' ועד ת' ובזמן אמת, ועם הצורך לנתח ולשפוט ולהמר בכל פרק ופרק. תנו לי להגיד לכם משהו, זו חתיכת חוויה פוקחת עיניים, ומשהו שכל מי שנאחז בבוז נגד הריאליטי חייב לעצמו לפחות במשך עונה אחת, אם הוא רק יצליח להוציא את האף מהתחת של עצמו.

הבית כמנהגו נוהג (מתוך "האח הגדול")

בינינו, התירוץ של לקרוא לזה "ניסוי בבני אדם" אף פעם לא עבד לי. רוצים לעשות ניסוי פסיכולוגי? תכניסו לבית אקדח טעון עם קליע אחד. בעיניי "האח הגדול" היא הרבה יותר בית ספר להתנהגות אנושית. כשצופים רק בפרקים ספורים קל לפספס את זה, אבל צפייה אדוקה ומתמשכת עוזרת להבחין בניואנסים, והרי ברור ששם מסתתר כל הקסם. אט אט רואים דיירים משילים שכבות עור ומתגלים במצבם המזוקק, מזהים שינויי התנהגות ותקופות קשות, רואים מי בעל נטייה טבעית לריב ומדון ומסווה בצעקותיו חוסר ביטחון. על אף השאיפה של תעודות הזהות מההתחלה להציג את האדם נאמנה, רק הבית חושף את האמת כולה. ולראות את תהליך ההתגלות הזה לאורך עונה שלמה דומה למבט ארוך על שמי הלילה עם טלסקופ שמישהו אחר מכוון.

וכך, אט אט, מתגלה גם החלק השני שהצליח לסקרן אותי לאורך העונה – איך מתנהג שליט הטלסקופ. אחרי מספיק פרקים אפשר להתחיל להבחין בתנועות המכחול של ההפקה ולהבין איך בדיוק הם מנהלים את הספינה המורכבת הזו. איך שמים לחץ ספציפי על מתמודד מסוים, למה דווקא עליו, איך מפיגים את המתח הזה, איך מנהלים את הדיירים מבלי שהם בכלל יבינו. הקונפליקט האמיתי הוא אף פעם לא בין דייר כזה או אחר, אלא בין קבוצת אנשים שרוצים לזכות בכסף להפקה שממררת להם את החיים, אבל בו זמנית גם אמורה לשמור עליהם. ברגע שמבינים את התוכנית ככה, אפשר ליהנות ממנה ברמה הרבה יותר מעמיקה מאשר רק לבחור צד בריב על מי יבשל את ארוחת השישי של השבוע.

הקונטרול (המזויף?) של האח הגדול

מרגע שהתחלתי לכתוב על "האח" החלו לפנות אלי חברים, מכרים רחוקים ולפעמים אפילו זרים מוחלטים, כאילו נכנסתי למועדון סודי של אנשים שמודים שהם רואים את התוכנית ההיא שנחשבת משום מה לשפל תרבותי. זה קשקוש, ולא רק כי אנחנו בעידן שבו תרבות גבוהה ונמוכה מעורבבות, אלא כי מאחורי מערכת יח"צ אימתנית והפקה טלוויזיונית שמדגישה סכסוכים וצהבהבות, מסתתרת יצירת תרבות מעניינת, חשובה ומחכימה. בשלושת החודשים האלו למדתי על בני אדם לא פחות מימיי בצבא, לדוגמא. 12 זרים נכנסים לך לסלון, וזה לגמרי תלוי בך אם לראות אותם כמטרד, כבידור או כחומר למידה.

לא צריך להתעלם מהבעייתיות האינהרנטית של "האח הגדול" – זו אכן תוכנית שנוטה לקדש את הכלום והשום דבר, לטפח את הסתמי לממדי סלב ואת הצעקני למעמד מלוכה – אבל זה לא אומר שצריך למחוק את מה שטוב בה. רק בעונה הזו התוכנית התעסקה בפלגנות, גזענות, מניפולטיביות, פוליטיקה ודימוי גוף בעומקים שנדיר לראות בטלוויזיה, ובטח בטלוויזיה המסחרית. הטוב בא יחד עם הרע, וצד אחד לא מבטל את השני. כל אדם שרואה את "האח הגדול" כנציג מוחלט של טוב או רע מפספס הזדמנות לראות את אחת היצירות היותר מורכבות בטלוויזיה. כן, גם אם זה סתם לצפות באנשים עושים כלום. לרוב דווקא בכלום הזה מסתתר הכל.