"האח הגדול" פרק 10: למה יוסי בחר להדיח את תקוה?

הפרקים של ימי חמישי הם החגית של פרקי "האח הגדול". אם בפרקי רביעי אנחנו מקבלים את עיקרי המשימה השבועית ואת רשימת ההדחה, ובפרקי שבת את ריבי סוף השבוע הנהדרים וכמובן את ההדחה, הפרקים של ערבי חמישי מתחילים להיראות די מיותרים. נכון, האח הוסיף את אלמנט ההחלפה, שמשנה בכל שבוע (בקצת) את רשימת ההדחה, אבל למעט הקליימקס הסופי הזה – 5 דקות ברוטו, כולל מתיחות הדרמה של גיא ולירון – הפרקים עצמם לא מספקים לנו יותר מדי בשר. במידה מסוימת לא ברור אם הפרקים של חמישי הם יותר אפילוג לרביעי או פרולוג לשבת, אבל מה שבטוח, הם לא ממש עומדים בפני עצמם.

ברמת האפילוג, קיבלנו את חלקה השני של משימת הקמת המדינה, שהפעם עירבה פסל ענק של מגדל פיזה נוטה, או כמו שהשמאלנים בבית וודאי קראו לו – מיצג אמנותי של סטודנט בשנקר. הדיירים נאלצו לקחת תורות בלקפוא בגשם בעודם מחזיקים את המגדל במקומו, ותוך כדי למחוא כפיים בשיר האיטלקי המפורסם "סולדי". רגע, מה זאת אומרת זה לא שיר איטלקי? אז מה הקשר לחלק האיטלקי של המשימה? ואיזו מדינה בעצם רצינו בכלל להקים כאן? למה המשימה הזו גורמת לי לשאול יותר שאלות מגדי? נו, לפחות שלושת הבולסים המסכנים קיבלו הפוגה בדמות קינוחי טירמיסו וגלידות, למרות שלפי התגובה של תקוה וירדן, השבועיים הקרובים יכללו משימת צום סודית בינן לבין עצמן.

משימת מגדל פיזה (מתוך "האח הגדול")

>> כל מה שקרה בפרקים הקודמים

אבל לקינוח של משימת הקמת המדינה הגענו רק אחרי הקינוחים, כאשר נציג הודו דרש מהנשים בבית לוותר על הזכות להעמיד להדחה. כפי שראינו כמה דקות אחר כך, הדרישה הזו לא התממשה והבנות הדיחו גם הדיחו, ולא רק כלים. סליחה, בדיחה גרועה, אבל אני בטוח שהיא גרמה לגדי סבל. אולי זה בא לאזן את כמה שגדי שמח לסתום לנשים את הפה, למרות שרות נפלה בפח הזה מהר מדי – הרי ברור שזו משימה שנועדה לעורר ריב פמיניסטי זועם, והיא קפצה בחוסר חשק אבל עם מוכנות רבה לתוך הריב הצפוי כל כך נגד נציגי הפטריארכיה. באמת ציפית ליותר מאדם עם אינטליגנציה רגשית של טוסטר אובן שעדיין אומר איכס על המילה מחזור כאילו הוא בתול בן 14?

מחוץ לפריים: הפח שרות נפלה אליו

נו, לפחות הדיירים צלחו את המשימה (או יותר נכון, חבורת הלועסים האמיצים) ויצאו לפרוק את הכל בריקוד הורה סוער שהתקיים תחת כותלי הפאה של אבי טולדנו. יוסי התרגש, ירדן עשתה צעד תימני שלמדה מליאור ותקוה, אני מניח, והלכה להקיא בשירותים. בתווך, קיבלנו שאריות קרירות לריב של רונן ואמלי ומנה ראשונה מהריב של רונן וליאור. אמלי, עם כל הכבוד, פרווה מדי מכדי באמת לריב, וגם ככה כל מלחמה שלה תהפוך מיד למלחמה של ירדן. ליאור לעומת זאת יודע לריב טוב מאוד, אבל כמו שרונן רק קיבל ממנו טיזרים לריב כל היום, כך גם אנחנו נותרנו עם טעימה קטנה בלבד. את השיא נראה רק בשבת.

כך שהדבר המעניין ביותר בערב היה, כאמור, ההחלפה. הפעם המשקל הכבד שרות נשאה, שכלל תחושת אשמה על הדחת מישל, עבר לכתפיו של יוסי. כמו שכתבתי אתמול, לאף אחד לא היה ספק את מי הוא יציל מההדחה, אבל דווקא בבחירה את מי להעמיד להדחה יוסי הפתיע, ויצא מתוק על אמת. בתור משכין שלום אמיתי, והדמות החינוכית היחידה שגדי מקשיב לה, יוסי בחר להכניס את תקוה – "האדם הכי קרוב אלי אחרי גדי", כדבריו. תקוה קיבלה את זה בחיבוק, כנראה כיון ששניהם לא מאמינים שהיא נמצאת בסיכון (בצדק. יש לה שונאים, אבל הרבה יותר אוהבים). אחרי שבוע של חיכוכים וניצוצות, ולא מהסוג שירדן רוצה ליצור עם ליאור, נחמד לסיים אותו עם מסר של שלום. חבל שכל זה יגמר כבר בשבת.