האנוי: כל הנוי הזה

למסעדה

מטבח אסייתי היה תמיד הבטן הרכה של העיר הזאת. בניגוד למטבחים בינלאומיים אירופיים קלאסיים ואף למטבחים אזוטריים יחסית (מבחינה עולמית) כמו אלה המזרח אירופיים, המרכז אסייתיים והצפון אפריקאיים, שפרחו אצלנו הודות למהגרים הרבים שהגיעו משם, הבישול האסייתי האותנטי אף פעם לא הצליח לפרוץ כאן קדימה. מלבד מסעדה אחת משובחת – בית תאילנדי, שהיא סוג של נס מקומי חד־פעמי, עשרות אלפי מהגרי עבודה תאילנדים, פיליפינים וסינים לא הצליחו להותיר מעולם את חותמם על הקולינריה הישראלית. הסיבה לכך ברורה: מדובר במהגרים לא יהודים, אשר ייעודם הוא עבודה בלבד. בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לעבדים כידוע אסור לפתוח מסעדה, בדיוק כשם שאסור להם להתאהב או להקים משפחה. באופן מעט עקום ובשונה מהעולם הגדול, מקורו של הטרנד הקולינרי־אסייתי העכשווי שהחל להתפשט בעיר אינו במהגרים אסייתים, אלא בצעירים תל אביבים שהתקנאו באחיהם הברלינאים, הניו יורקים והלונדונים, והחליטו לבנות את צ'יינה טאון המקומית מאפס. אי אפשר שלא להעריך את התעוזה של אנשים שבוחרים לצעוד בדרך לא סלולה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בחבורה של יוצאי יועזר, שאוכל אסייתי הוא הדבר האחרון שהיית מצפה מהם לעשות. אבל בעלי המקום, איתי חיימוביץ', קרן שרון ודיה רז, הצליחו לשבור בדרכם לא מעט מוסכמות.

ראשית, האנוי הוא מקום עממי. לא עממי במובן של חומוס וצ'יפס, אלא עממי במובן תל אביבי עדכני. כלומר, המחירים שלו נוחים במידה, והוא משדר אורבניות אופנתית, אך לא כזו שגולשת להיפסטריות מעיקה. ולמקרה שלא הבנתם, האנוי הוא לא מקום להזמין אליו את ההורים לכבוד חגיגות יום נישואיהם הּ־40, כי בסופו של דבר מדובר במעין דוכן רחוב אסייתי משודרג. כל עוד כאן יישאר רף ציפיותיכם, הנאתכם תהיה מובטחת. הר גאו – רביעיית דים סאם מאודים במילוי שרימפס בעבודת יד היו עדינים ומוצלחים. רוטי מטאמבה – סוג של רוטי (מעין פיתה מטוגנת) תאי ממולא בתרד, היה נחמד למדי. ספייסי סולט קלמרי – וריאציה סינית שבה הקלמרי מטוגנים בתערובת שמכילה מלח וזרעי פלפל סצ'ואן (בניגוד למה שנהוג לחשוב אינם כלל זרעי פלפל אלא של פרי הדר), היו גם הם טובים בהרבה מהממוצע המקומי המוכר של קלמרי מטוגנים בבלילה. עלי גפן וייטנאמיים ממולאים בשייטל, יכולים להישמע אולי כמו איזה מין דאחקה ישראלית על אוכל אסייתי, אבל ראוי לדעת שמאז הכיבוש הצרפתי עלי גפן הם מאכל פופולרי למדי בוויאטנאם בשלל צורות הכנה. במקרה הזה עלי הגפן מולאו בשייטל בקר קצוץ, שופדו על מקלון, נִצלו על הגריל והונחו על הצלחת כשעליהם בוטנים קצוצים. מנה קטנה ומקסימה.

עד כאן פרק אוכל הרחוב שהיה כיפי ומענג. בפרק השני מנוליטו ואני החלטנו ללכת על מנות גדולות ו"מסעדתיות" יותר. אף שהתפריט מציע לא מעט מנות הודיות, אנחנו החלטנו לדבוק בקו הדרום מזרח אסייתי שבו התחלנו. בניגוד לפתיחים הקלילים, הכיפים והלא מחייבים, כאן כבר מדובר במנות מתוחכמות יותר. המנה הנועזת ביותר היא ללא ספק היינאניז צ'יקן, יענו עוף בסגנון היינאן. זהו תבשיל פופולרי למדי באי הסיני הדרומי היינאן, כמו גם בסינגפור ובמלזיה. הבעיה הגדולה של התבשיל הזה היא שבניגוד למנות קריספי צ'יקן למשל, בגרסה  ההיינאנזית העוף מבושל – כמעט מכובס – בציר עוף עדין, מה שכמובן חושף את טעמיו הבתוליים. אני אומר "בעיה", כי אין מה לעשות – רוב העופות בארץ אינם מצויים ברמה מספקת לטכניקת בישול כזו. הכל היה טוב ויפה במנה הזו חוץ מבשר העוף עצמו, שהיה לבנבן, אנמי ולא מספיק טעים. כמו העוף כך גם מנת קריספי סקין פורק, הוגשה על מצע אורז לבן בלוויית ירוקים בטיפול מינימליסטי, אך היא כבר הייתה טעימה בהרבה. אמנם גם כאן ההרגשה הייתה שמישהו קצת עצר את עצמו: לו בטן החזיר הייתה נצלית לרמה פריכה ושחומה יותר זה היה מיטיב עמה, אבל התיבול עצמו היה טעים ונכון. קינוח מקורי וטעים של כיסני וון טון ממולאים בבננה ופקאן, שנראים מבחוץ כמו עוגיות מזל סיניות, יחד עם שני אספרסו מוצלחים שלחו אותנו הביתה עם חיוך גדול. האנוי היא מסעדה חדשה ושונה בנוף, שעדיין לא מצאה את הכיוון המדויק שלה. אבל בהתייחס לרמת המחירים ולרוח הכללית שנושבת ממנה, גם זה עוד יבוא.

התענוג

אוכל: פן אסייתי עם דגש ויאטנמי

מחיר: בינוני

שירות: לבבי ולא פורמלי

שרותים: נקיים ונוחים. עליה בגרם מדרגות

גישה: חניה סמוכה בתשלום

חשבון

עלי גפן ויאטנמיים 26 ש"ח

דים באם־ הר גאו 24 ש"ח

רוטי מטמבה 28 ש"ח

סלו ויאטנמי בקר 48 ש"ח

ספייסי סולט קלמרי 36 ש"ח

קריספי סקין פורק 58 ש"ח

היינאניז צ'יקן 52 ש"ח

קינוח וון טון בננה פקאן 24 ש"ח

2 בירה צינגטאו 36 ש"ח

2 בירה סינגה 44 ש"ח

2 אספרסו קצר 16 ש"ח

סה"כ: 392 ש"ח