תל אביב היא מוזיקה: "המקצוע שלי קריטי לחיים שלנו כחברה"

אביגיל ארנהיים, 64, נשואה +3 ילדים ו-2 נכדים. גרה בתל אביב משנת 1979, מנהלת את עמותת פליציה בלומנטל למוזיקה, נגנית, מנהלת מוזיקלית ושחקנית פרינג'. בימים האלו העמותה חונכת את סטודיו אנט, על שמה של אנט סלין, בתה של פליציה בלומנטל. הסטודיו משמש אולם קונצרטים בקונספט חדשני בו הבמה כל הזמן זזה, הקהל מעורב יותר, והמוזיקאים יכולים ליצור עוד דרך לתקשר עם היצירה. אביגיל היא קיבוצניקית במקור, אבל בשבילה תל אביב היא בהחלט כפר קטן עם אווירה משגעת. 

איך התחלת את דרכך בעולם המוזיקה והיצירה העצמאית בתחום?
"בהשכלה האקדמית שלי אני נגנית קלרינט, ושם התחלתי. מצאתי את עצמי מנגנת קלרינט בתזמורות בתור נגנית נוספת ומתוך זה הגעתי לנגן מוזיקה חדשה של מלחינים שחיים פה בארץ. זה התחיל אצלי קשר לקבוצת המוזיקה 'נובה', אותה התחלתי לנהל ב-1989. ניהלתי את הקבוצה והובלתי אותה לכמה הפקות מעניינות בתחום היצירה הישראלית האמנותית ותוך כדי גם ניגנתי את היצירות וגידלתי שלושה ילדים. ואז, נפתחה אפשרות להגיש מועמדות לניהול תכניות המוזיקה במוזיאון תל אביב. זה מאוד קסם לי כי קצת התעייפתי מהעבודה בתזמורות והחזרות והקונצרטים בערב והילדים בבית". 

בכל זאת לנגן בשעות לא שעות.
"כן. בשנת 94' התחלתי לעבוד שם במוזיאון. הכרתי אנשים מקסימים והפקתי את הביאנלה למוזיקה בת זמננו. בעבודה במוזיאון הכרתי את אנט סלין, הבת של פליציה בלומנטל. כשנתיים אחרי זה הם חנכו את מרכז המוזיקה בספריה ברחוב ביאליק, על שם פליציה בלומנטל. אנט הייתה קשורה מאוד למוזיאון והייתה מוזיקאית בפני עצמה והתחלנו לפנטז על כל מיני דברים. בין היתר, היא פנטזה על פסטיבל לזכרה של אמא שלה ובשנת 1999 אותו פסטיבל נולד. אז נודע לי גם שהיא הקימה עמותה שתפיק את האירועים במרכז. הם חיפשו מנהלת. אחרי שנתיים של חיפושים היא פנתה אליי ושאלה אם אני מוכנה לעשות את זה בכל זאת. בשנת 2001 התחלתי לנהל את העמותה, תוך כדי התפקיד במוזיאון. חשבתי שאני יכולה לעשות את שני הדברים האלו, ודי מהר הבנתי שזה לא הולך וצריך להפריד". 

אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

ומאז את מנהלת העמותה? 
"כן, עזבתי את המוזיאון בשנת 2006 והקדשתי את כל זמני, ואני אומרת 'כל זמני' למרות שאז גם התחיל אצלי החיידק של המשחק. התחלתי ללכת לחוג תיאטרון למבוגרים. רציתי לחזור לבמה, בתור שחקנית חובבת, חשבתי שיהיה נחמד. התקדמתי בתוך קבוצות החובבים והגעתי לפרינג'. עבדתי עם במאי בשם נועם בן אז"ר, ואחר כך במאי בשם אריאל אפרים אשבל, תמר רבן, גיא גוטמן ובמת מיצג, ובתיאטרון תמונע שיחקתי בהצגה "כפית אוקיינוס", עם חברה טובה בשם אנה גלפנד. 

ואיך הקורונה השתלבה בעשייה הזאת?
"היא הפסיקה את הפקות התיאטרון שהייתי מעורבת בהם, ונכנסתי בעמותה לפרויקט ענק שכלל את עזיבת הספריה בביאליק. זה קרה ביוני 2020. סיכמנו עם העירייה שאנחנו עוזבים את הספריה תוך שנה, והתחלנו לחפש מקום חדש. באוגוסט מצאנו מקום חדש, ובאוקטובר 2020 חתמנו חוזה. באוקטובר 2021 כבר התחלנו לעבוד במקום החדש שנקרא סטודיו אנט, והוא ממוקם בשביל המרץ 2 בתל אביב. זהו האתגר והשמחה הגדולה שאני נמצאת בה". 

מה מיוחד במקום?
"הוא אולם קונצרטים אינטימי, שנבנה כך שאין במה מאורגנת בצורה ברורה. הנגנים או היוצרים יכולים לקבוע להם איפה הבמה תהיה בחלל, והקהל יסתדר לפי זה. זה היה חלום שמאוד רציתי שיקרה. לאתגר את העולם הזה של המוזיקה הקאמרית והמוזיקה החדשה דרך חלל שיאפשר את זה".

זה רעיון שנולד מהניסיון שלך בתיאטראות פרינג'?
"גם וגם, וגם שוטטתי בעולם וראיתי איך במקומות אחרים מתייחסים לקשר הזה של קהל ומופיעים. איך מערבבים את הדברים ולא נותנים לקהל לשבת כל כך בנוח מצד אחד, ומצד שני, שומעים את המוזיקה אחרת כי היא מוגשת אחרת. לא באולם מדורג בקומות. כל העניין של הווידיאו והיצירה הרב תחומית, שמאוד חזקים באומנויות הבמה, חייב אותנו לצעוד לשם".

אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

מה כוללת הפעילות של העמותה פליציה בלומנטל למוזיקאים ומוזיקאיות עצמאיים? 
"אנחנו ארגון גג למוזיקאים עצמאיים, בנוסף להיותנו מפיקים של פסטיבל וסדרות קונצרטים. עבודה רבה מושקעת בקידום קבוצות קאמריות ופרויקטים של מוזיקאים עצמאיים. אנחנו מנהלים היום 37 פרויקטים וקבוצות בתחומי המוזיקה השונים, לא רק מוזיקה קלאסית. בפרויקטים יש לנו מצד אחד סדנא לזמרים ומצד שני שוברטיאדה, שזה פסטיבל קצר. מהצד האחר לנו גם את מקהלת "ראנה"- מקהלה מעורבת של נשים ערביות, יהודיות ונוצריות ביפו, ואת מקהלת "אודיאנה" מהרדוף. יש קבוצות של מוזיקה חדשה, קלאסית ואתנית ולכל אחת יש את הצביון שלה סביב המנהל המוזיקלי שמוביל אותה".  

אנחנו בעיצומו של הגל החמישי, בתקופת מגפה שפגעה רבות בעצמאים בכלל וביוצרים ומוזיקאים בפרט. איך את מתמודדת אישית ואיך המרכז מסייע ליוצרים? 
"באופן אישי אני בסדר גמור, אני ממשיכה לעבוד ולנסות לצאת מכל סיטואציה במצב טוב. בגל הראשון של הקורונה זה תפס אותנו כמה ימים לפני פסטיבל מוזיקה בינלאומי במוזיאון תל אביב. זה היה כאב גדול. חודש אחרי זה התחלתי לעשות שיחות מוקלטות עם מלחינים ומלחינות מובילים ומובילות בישראל. זאת אפשרות להכיר את האנשים האלו שבדרך כלל רק רואים את השם שלהם בתוכנייה. אלו שיחות מקצועיות לחלוטין, בלי פוליטיקה, שיחות על העולם שלנו ואיך אנחנו רואים אותו. התחלנו להקליט את הקבוצות בקונצרטים. החוויה הזאת של הקלטה וצילום בשנה וחצי האלו לימדה אותנו הרבה, ובעיקר כמה אנחנו אוהבים קהל וכמה הוא חשוב לנו לביצוע ולהתפתחות של כל הדבר הזה". 

ומה בנוגע לפרנסה של המוזיקאים?
"ניסינו למצוא לזה פתרונות. מצאנו פתרונות דרך קרנות, פיצויים כאלה ואחרים ופורום מוסדות תרבות שעשה עבודה נפלאה לכולם, וכמובן אנחנו כארגון גג, הצלחנו להוביל את הכספים האלו למוזיקאים. כרגע בסטודיו אנט אנחנו מנסים שהם יבואו וינגנו ויעשו את הכי טוב שאפשר. זה קשה כי ברגע שהקהל מתחיל לבטל את ההגעה זה פוגע מיד בהכנסות של המוזיקאים. אני מקווה שנתאפס על עצמנו בזמן הקרוב. זה לא נראה טוב כרגע". 

אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

מהו הרגע הכי מאתגר שזכור לך מהשנתיים האחרונות של ההתמודדות עם הקורונה בתפקידך? 
"דווקא אחד שלא שייך לקורונה. במאי 2021, אחרי שביטלנו פסטיבל בגל הראשון של הקורונה, ניסינו לעשות אותו שוב וקבענו אחר כך סופי שבוע מוזיקליים בסוזן דלל. בפברואר היה ברור שבמאי 2021 יהיה נהדר, כי הכל כבר חזר לשגרה, תכננו סוף שבוע נפלא של הקבוצות וארגון הגג. ואז הגיע מה ששבר אותנו: המלחמה והטילים שנפלו בתל אביב. ביום חמישי לפני האירוע חיכינו לעדכון אם תהיה הפסקת אש או לא וקב"ט עיריית תל אביב עדכן שלא יהיו אירועי בסוף השבוע הזה. שוב נאלצנו לבטל הכל ולהחזיר את הכסף לקהל, שכל כך הלך איתנו וכל כך היה איתנו". 

מה מחזק אותך בימים האלו?
"אני מרגישה שהמקצוע שאני עוסקת בו הוא קריטי להמשך החיים שלנו פה כחברה. בגלל שאני מתעסקת בזה כל כך הרבה שנים, יש לי תפקיד מאוד חשוב בלשמור על הסצנה הזאת, לשמור על אנשים שעוסקים בה. כל כך גדלתי עם המקצוע הזה ואני מרגישה שעכשיו אני חייבת להשאיר אותו במצב טוב, עם רווחה, עשייה ואופק. שתהיה סצנה גדולה ורחבה עם הרבה מוזיקאים שיכולים להתפרנס ממנה וגם להרגיש קהל שמעניין אותו לבוא ולשמוע את מה שהיוצרים העצמאיים עושים פה. יש לי כוח לעשות את התפקיד הזה ואני רוצה לעשות את זה. זה מה שמחזיק אותי בעשייה".

ואגב אופק, מהם הפרויקטים הקרובים והיעדים של העמותה והסטודיו?
"מאחלת לסטודיו לפרוח. הוא התחיל בתנופה גדולה. השבועיים האלו שלא ברור מה קורה עם נדבקים ומאומתים הכניסו חוסר בהירות אבל כבר השבוע יתקיימו שלושה קונצרטים ואנחנו לא נבטל אותם. המקום הזה הולך לפרוח ולתת הרבה פידבק, גם למוזיקאים וגם לקהל, לאיך מוזיקה יכולה להיראות ולחוות אותה כקהילה. במרץ אנחנו מתכננים פסטיבל במוזיאון תל אביב, והולך להיות מאוד מעניין. יש כל הזמן רעיונות שמגיעים והלוואי שנוכל ליצור חצי מהם. למזלנו יש הרבה רעיונות ואנרגיות טובות של יוצרים פה".  

מה הכי תל אביבי בעינייך? 
"התחושה של כפר בתוך עיר, שאני יורדת לרחוב, במרכז העיר ואני מזהה הרבה אנשים שאני מכירה. יש לנו עיר נהדרת לחיות בה, עם אווירה כל כך טובה, אז הצפצופים ברחובות והלכלוך לא מפריעים לי בתחושת הכפר בתוך העיר הזאת. כל גינה שבונים וכל עץ ששותלים עושים פה תיקון. העירייה עושה עבודה מצוינת לדעתי".