>>דודי זבה (כדאי שתעקבו) הוא מנצח הבית של סימפונט רעננה, תושב הדר יוסף בצפון העיר וזוכה פרס רוזנבלום לאומנויות הבמה לשנת 2020 ופרס אנגל בתחום היצירה לשנת 2023, שניהם מוענקים על ידי עיריית תל אביב-יפו. את סימפונט רעננהאתם יכולים ואף צריכים לראות כבר מחר(רביעי 14.4) בתיאטרון גבעתיים במסגרת המופע ג'יפסימאניה.

>> נקודת ייחוס מושלמת ואשליה קצרה של הודו. העיר של אלה ליטביץ
>> המקום שבו קורה הקסם ורחובות לטייל בהם // העיר של מגי אוצרי
>> קפה על גלגוליו ומחילת ארנב ליקום קסום // העיר של סנונית ליס

1. שכונת הדר יוסף

השכונה בה אני גר. בצפון תל אביב, מסביבה אפקה, צהלה ושיכון דן, שכונת הדר יוסף נראית לי לפעמים כמו השכונה האחרונה של הצפון. שכונה שיש בה ירקנים, מתקני אופניים, שווארמיות, שיכונים וגינות. אני מסתובב המון בשכונה ומשתדל למצות כל בית קטן וישן לפני שיתפורר ויהפוך למגדל.

2. מגדל שלום מאיר

ואם מגדל אז זה. אבא שלי חי בחיפה כבר 63 שנים והוא עדיין קורא לעצמו תל אביבי. הוא תמיד אומר על חיפה המפותלת וההררית שאם תיסע כל הזמן ישר – תגיע למקום שיצאת ממנו. אבא שלי תמיד גאה בתל אביב המסודרת, ההגיונית והריבועית הזו וכשהייתי ילד חיפאי קטן, היה לוקח אותי אבא למגדל מאיר שעל הגג שלו היה לונה פארק, שנראה לי אז כמו ארץ הפלאות. מאז זה אחד המקומות האהובים עלי בעיר.

3. שכונת פלורנטין

שכונה שבמשך שלושים שנה הפכה ממקבץ רחובות אפורים לרובע חי ותוסס, מלא בתי קפה ומסעדות עם שמות מקוריים ותפריטים מפתיעים, מסעדות פועלים שהפכו לגורמה, וחנויות כלי בית, תבלינים ותחפושות. אני תמיד חוזר הביתה מסיבוב בפלורנטין עם מאה שקיות עמוסות בדברים שאני לא צריך אבל טוב שיהיה.

4. השווקים

בכל ביקור שלי בכל עיר אני תמיד הולך לשוק. לפני כמה חודשים ביליתי שעות בשוק נרנטול בבירת מונגוליה, וגם משם חזרתי עמוס בחפצים שאני לא באמת צריך. בתל אביב אני אוהב להסתובב בשוק הכרמל ובשוק של שכונת התקווה. אני תמיד מחפש שם דברים שקשה למצוא בצפון העיר, ממטחנות דגים ועד פומפיות, סירי פלא ועוד דרישות שלום מהעבר. לא רוצה להישמע קלישאתי אבל יש שם קסם שכבר לא קיים במקומות אחרים.

5. צוותא

לאנשים בקהל אין מקום לרגליים, הגב כואב מהכיסאות הקשים, חדרי ההלבשה הם צינוק תת קרקעי ועדיין, המקום הזה הוא מוסד שאני לא אוותר עליו. הוא הרבה יותר מסכום חלקיו. רוחו של שלונסקי מרחפת שם עדיין לצד שיריו הראשונים של שלמה ארצי. צוותא הוא סוג של לה סקאלה במילאנו – בית האופרה המיתולוגי, הקשוח, עם האקוסטיקה הגרועה, שקירותיו שואגים מסורת מפוארת. מוסד שכל הזמרים סובלים כשהם מופיעים בו אבל הולכים מכות כדי לקבל את הזכות לעשות זאת. ככה גם צוותא.
אבן גבירול 30 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תעלת בלאומילך.אני אוהב מאוד את תל אביב, אני נהנה לגור ב "חדר השינה" של העיר בצפון ולבלות במרכזה ובדרומה. אין אזור בעיר שאני שונא, אבל תל אביב הופכת לאחרונה לתעלת בלאומילך. אין כמעט רחוב שלא חופרים, מזיזים, מסיטים, הופכים את כיוון התנועה ומצרים את הנתיבים. אני יודע שכל זה לטובה כי (באיחור של מאה שנים) תל אביב הולכת להתחדש ברשת של רכבות קלות, אבל עד שהנס הזה יקרה – היא לפעמים פקק תנועה עצבני אחד גדול. לפעמים אני מעדיף לנסוע למסעדה בהרצליה רק כי אני לא מוכן לנהוג חמישה קילומטרים במשך שעה וחצי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תוך כדי המלחמה האחרונה נתקלתי בסדרת הרצאות בזום של בית ביאליק, הצטרפתי לאחת מהן ושמעתי את עמוס אורן הנפלא קורא ומסביר על הנסיך הקטן. זו היתה בריחה מהמציאות, מלמדת ומענגת וכמעט נטולת אזעקות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לקורין אלאל יש שיר גאוני בשם מעיין. את המילים כתבה חנה גולדברג, זה קצת "שיר הנושא" שלי והוא כמו ויטמין נדיר, במיוחד בווליום גבוה תוך כדי נסיעה בכביש בין-עירוני:
כשהרוח בנשמתך פורעת, כשבחושך אתה יושב לבד, כשהפחד אוחז בך לאט – כשצורח עורב על החלון
מתקרבת, והיא חדה כתער, מתגנבת איזו תחושת אסון
אז מתוכך פורץ מעיין, הוא מתגבר ומתגבר, ואז אתה חזק… יותר חזק…

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
סבתא שלי תמיד קראה לי "אלטע נשומה" (נשמה זקנה) כי אני תמיד מתרפק על העבר. נסעתי כמה פעמים לערי הולדתם של אבותיי באוקראינה ובפינלנד, אני מעריץ את היוצרים הוותיקים של ראשית הזמר העברי, אני אוהב לשמוע סיפורים מאנשים מבוגרים, רבי חובלים, מוזיקאים, ואני תמיד ממליץ לתלמידים שלי לא להסתפק בחדרי אימון אלא ללכת לבתי אבות ולהופיע בהתנדבות מול קשישים. זה הקהל הכי נפלא ואסיר תודה, ולפעמים אני מרגיש שכולנו צריכים לבקש מהם סליחה. דור של לוחמים אמיצים שעזב חיים נוחים ומפנקים, הגיע לפה לייבש ביצות, להקים, להילחם, ולתת, ואנחנו עכשיו הורסים, משחיתים ומקלקלים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שבא לי לפרגן לו הוא לא תל אביבי בתעודת הזהות שלו אבל הוא תל אביבי בנשמתו ובמעשיו. זמר האופרה האמריקאי הנפלא, חבר קרוב בשם אהרון בלייק, שמככב בעשרות הפקות של האופרה הישראלית בשנים האחרונות. הוא מצא את עצמו בחודש האחרון תקוע בתל אביב, כשההפקה בה הוא היה אמור לשיר תפקיד ראשי התרסקה, ובמקום לחפש טיסת מילוט הביתה – הוא נשאר פה, ובין הריצות למקלטים הוא הציע את שירותיו כמורה לזמרי האופרה הצעירים. ידיד אמיתי של האופרה הישראלית, ושל האומנים הישראלים, איש מקסים ויפה מכל בחינה!

מה יהיה?
אני אופטימיסט אינפנטיל, חייב להיות טוב. חייב… או כמו שסבתא שלי היתה אומרת: פשוט אין לנו אופציה אחרת.

• העיר שלי
• מוזיקה קלאסית
• הדר יוסף
• מגדל שלום
• פלורנטין
• שוק הכרמל
• שוק התקווה
• צוותא

>> נעם שוס, תל אביבית בלב ובנפש. היא כנרת בארוק מהמובילות בארץ, מורה ומנצחת, כנרת ראשית של תזמורת הבארוק ירושלים. בחודש הבא היא תשתתף בפסטיבל באך העשירי (11.3-5.3 בירושלים, תל אביב וחיפה), שם תוביל את התזמורת במגניפיקאט של באך ועוד יצירות מופת פרי עטו בקונצרט שיתקיים בהיכל התרבות בתל אביב (7.3), ותנגן גם בתכנית הקאמרית "באך והתנ"ך" באולם ימק"א הירושלמי הקסום (10.3).פרטים וכרטיסים באתר הפסטיבל

>> מקום קבוע לארוחת שישי ומעוז של תרבות ושפיות // העיר של לי גאון
>> עץ שראה אינספור נשיקות ותל אביב להתאהב בה // העיר של דליה שימקו
>> קפה של שלווה והשראה ושכונה שרוקמת סאונד. העיר של שי סול

בוידאו: סונטה אופוס 2, מס' 3 לכינור וויולה דה גמבה מאת בוקסטהודה (במאי ועורך: יורם רון)

1. גינת דבורה

גינת שעשועים עם גינה קהילתית ומקלט עירוני שמהווה מרכז לנגמלים מסמים. עברתי לא מעט חוויות משמעותיות בגינה הזאת עם הבת שלי. בימי הקורונה העליזים כשהתחילו לפתח את הגינה הקהילתית, זה היה התירוץ שלנו לצאת מהבית פעם ביום לראות מה גדל שם ומה מצב הגינה. בדיוק קניתי לה מצלמה אמיתית בה היא תיעדה את השינויים בגינה לאורך תקופה ובשעות שונות של היום. הזמן המיוחד הזה של הקורונה איפשר זמן להסתכלות מקרוב על הטבע ומה שמתחולל בו כל הזמן – גם בימי מגיפה. יצא כל כך יפה ששלחתי צילום שלה לתחרות של הנשיונל ג'אוגראפיק. בימי המלחמה עם איראן רצנו כמו כל השכונה למקלט בגינה. היה קשוח – ארבע דקות ריצה ואז הצטופפות עם כל התל אביבים על כלביהם וטפיהם. אז האובססיה שלי היתה לצלם את הכלבים השונים.
סמטת גור אריה 6 תל אביב

2. בתי הקולנוע במרכז העיר

אחרוני המוהיקנים – הסינמטק, קולנוע לב וקולנוע יפו. מאפשרים חוויה תל אביבית של צלילה לעולם אחר במרחק הליכה או באופניים, גם בשבת. מציעים תרבות שהיא לא תמיד רק הלהיט האחרון. מתגעגעת לימים שבכל העיר היו קולנועים – כל אחד עם הסגנון שלו. קולנוע פריז, קולנוע תל אביב, גת, פאר ועוד.. זוכרת את ההתרגשות בה צעדתי לכל אורך רחוב בן יהודה לקולנוע "תכלת" לראות את הסרט "דקה לחצות" של ברטראן טברנייה המבוסס על חייו של הסקסופוניסט לסטר יאנג.

3. בתי קפה ותיקים

בתי הקפה שמחזיקים עדיין עיתון יומי ופיל שכונתי. קפה מסריק, טורטה דלה נונה. לא יכולה לצרוך חדשות ממסך הטלפון. יושבי הקפה הקבועים כבר מכירים אחד את השני. חלקם מגיעים לקונצרטים שלי באופן קבוע.
>> טורטה דלה נונה / מלכי ישראל 13 תל אביב // קפה מסריק / שדרות מסריק 12 תל אביב

4. Bike 73

חנות האופניים השכונתית בפרישמן. הכי נחמדים ואמינים. חיכיתי הרבה זמן שיפתחו חנות אופניים באזור.
פרישמן 73 תל אביב

5. ת"א תרבות דה וינצ'י

מקום שמאפשר לאומנים מרחב יצירה במחיר שפוי. נותנים תחושה שבאמת יש רצון לתמוך ולטפח אומנות ועשייה. בערב הראשון של המלחמה עם איראן היתה לי שם חזרה. כמה שעות אחר כך, המקום הופצץ. המשך הפרויקט כמובן לא התקיים. לשמחתי מאז הם חזרו לעבוד. לא מזמן עשיתי שם חזרות לראשונה מאז סוף המלחמה. סגרתי מעגל.
דה וינצ׳י 14 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

שבילי האופניים באבן גבירול ובארלוזרוב.השביל מתחיל, פתאום נפסק, פתאום ארון חשמל או עמוד חשמל באמצע השביל או מישהו יורד מהאוטובוס ישר לתוך השביל. בלגאן… שיסדרו את זה כבר. האופניים הם הבייבי של תל אביב, לא?

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
כשהבן שלי, שהיה סדירניק קרבי במלחמה, היה יוצא הביתה, היינו לפעמים רואים יחד סרטים קלאסיים. בין השאר סרטים של קובריק – "אודיסאה בחלל: 2001" ו"התפוז המכני". סרטים מעוררי מחשבה עם אסתטיקה חד פעמית ושימוש גאוני במוזיקה. הסתכלות על האנושי ועל העל-אנושי. שם מראה על כמה מסוכן לתת כח רב למישהו או משהו. ההשחתה שבאה עם הכח אורבת שם תמיד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
צריך להרים לתל אביבי הממוצע מרובע 3, שגר בבניין ללא חניה ובכל זאת ממשיך לחיות, לפעול ולבלות בעיר ולגרום לה להיות חיה ובועטת. בכאוס תחבורתי וללא תקווה לתמ"א ברובע (עקב מגבלות "העיר הלבנה") קל להתייאש ולעזוב, אבל בכל זאת העיר שוקקת ומלאה בפעילות, ביוזמה וביצירתיות, בצעירים, במשפחות ובמגוון אנושי נדיר. זה לא מובן מאליו.

מה יהיה?
יש מחזוריות ולכן יהיה עוד מאותו הדבר ואז להיפך. וחוזר חלילה. יהיו עוד ריבים ומלחמות, ואז שלום וכמיהה לשלווה. עד שמישהו שוב ייזכר שבעצם מגיע לו יותר.בתור ילדה ובצעירותי זכיתי לחיות בתקופה של הסכמי שלום היסטוריים והתפתחות מטאורית של ישראל ושל תל אביב בפרט. עכשיו אנחנו שוב בתקופה של גלי מלחמות וכמעט כאוס. מקווה שעוד בחיי אספיק להנות מעוד גל של רגיעה ואופטימיות. המחזוריות קורית עכשיו מהר יותר, לא צריך לחכות 50 או 100 שנה לשינוי. אשאר עם תחזית פחות מעוננת לעתיד.

• העיר שלי
• מוזיקה קלאסית
• גינת דבורה
• קולנוע יפו
• קולנוע לב
• סינמטק תל אביב
• בתי קפה
• אופניים
• שבילי אופניים
• ת"א תרבות דה וינצ'י

כמו אגדה משכבר הימים, או שקר מתגלגל, את סיפור היריבות-חברות המורכבת שבין המלחינים וולפגנג אמדאוס מוצרט ואנטוניו סליירי העולם הכיר במספר גרסאות. ראשית היה זה המחזה קצר של אלכסנדר פושקין שב-1831 כתב את "מוצרט וסליירי", שלימים היווה השראה למחזאי הבריטי פיטר שאפר לכתוב את "אמדאוס" ב-1979, כגרסה מדומיינת לחייו של מוצרט, וליריבות-חברות עם סוליירי. הוא גם היה מי שעיבד את התסריט לסרטו של מילוש פורמן מ-1984, שעם זכייה בפרס הסרט הכי טוב ביסס סופית את הסיפור כיריבות שראוי לספר גם במרחק 200 שנה. ובכן, סדרה חדשה מבטיחה שגם אחרי 250, זה עדיין סיפור שראוי לספר.

"אמדאוס" של רשת Sky הבריטית היא מיני-סדרה בת 5 פרקים, המבוססת על המחזה של שאפר. היא נכתבה ועובדה למסך על ידי יוצר סדרת הריגול "היונים השחורות" ג'ו ברטון, כאשר את מוצרט מגלם וויל שארפ (כוכב העונה השנייה של "הלוטוס הלבן", ולאחרונה גם "מוגזמת" של לנה דנהאם) ואת סליירי המבוגר יותר מגלם פול בטאני (שמגלם את ויז'ן ב-MCU), ולפי הטריילר המלהיב מביאה למסך את כל הדרמה שנאספה לאורך הדרך. רק אל תיתנו להיסטוריה האמתית של הצמד להשפיע על הכיף של הגרסה המדומיינת, כי היא הרבה יותר מעניינת מכל עמוד ויקיפדיה שתקראו.

הסדרה מוותרת על מעקב שושלת חייו של מוצרט, ומתמקדת בתקופה אחת סביב שנות ה-70 של המאה ה-18, אז מוצרט בן ה-25 מגיע לווינה באוסטריה, ומנסה לבסס את עצמו כמלחין מבוגר אחרי ימיו כילד פלא. סוליירי המבוסס מרגיש מאוים מהכישרון הצעיר, ובונה איתו מערכת יחסים שנעה בין הערצה לקנאה, ובין חברות ליריבות אדוקה. לתוך המיקס הזה מצטרפת קונסטנצה ובר, לימים אשתו של מוצרט, שרק מסבכת עוד יותר את הקשר. אם לא ידעתם שעולם המוזיקה הקלאסית היה כל כך מלא סקס, תככים וסונטות, זה הזמן להיסחף במנגינה.
"אמדאוס", עכשיו ב-Hot VOD ובנקסט TV

• מה רואים הלילה
• מוזיקה קלאסית
• סקיי

>> נעה ביזנסקי היא זמרת מצו סופרן ומומחית לביצוע מוזיקה ישראלית ויהודית על קו התפר שבין המוכר והפופולרי לבין הביצוע הקלאסי. היא כבר הופיעה בפסטיבלים וקונצרטים רבים בארץ ובעולם, עבדה לצידם של גדולי המלחינים ומופיעה ברחבי הארץ עם מגוון תוכניות מוזיקליות של שירה אמנותית. בשבוע שעבר היא הייתה אמורה לעלות עם שני ענבר – ככוכבת בינלאומית בתחומי הגיטרה הקלאסית – במופע משותף מיוחד ב״פליציה – בית לאמנות הצליל״, אבל לאיראנים היו תוכניות אחרות. נעדכן כאן כשיהיה תאריך חדש ואתם תעדכנו את עצמכם לא להחמיץ אותו.

>> חנות של חתיכים ושכונה שהיא תגלית השנה // העיר של מור קורל
>> מסעדה שנותנת הכל ותיאטרון שהפך לבית // העיר של שיר פופוביץ׳

1. גן סוטין

אולי לא אחת החורשות המפורסמות בעיר ובטח לא הכי גדולה, אבל בהחלט אחת הנעימות שבהן. מוצלת וקרירה גם בקיץ, וכמה שהיא קטנה – ככה היא עמוסה בהפתעות. החורשה היא אוסף של יוזמות ירוקות מוצלחות: גינה קהילתית יפה וקסומה במיוחד, ספריית רחוב מהמוצלחות שנתקלתי בהן, קומפוסטר מתוחזק ולאחרונה גם ארון נתינה חדש. במשך שנים החורשה היתה חלק מהיום יום שלי והלכתי דרכה לפחות פעמיים ביום. לפני כשנה וחצי עברתי לשכונה אחרת ועדיין מנסה לנצל כל הזדמנות לעבור דרכה ולבקר.
נהרדעא 8 תל אביב

2. שדרות העיר (ודוד המלך בפרט)

המקומות הירוקים האהובים עלי בעיר הם לא אלה שמגיעים אליהם במיוחד, אלא דווקא אלה שעוברים בהם בדרך מפה לשם לכמה דקות של אסקפיזם וצל. מהסיבה הזאת שדרות העיר אהובות עלי כולן ואני תמיד אוהבת לשבת ולבלות בהן, ומכולן דוד המלך היא השדרה שלי. אני אוהבת שצבעי הפריחה שבה מתחלפים בכל כמה שבועות. כמות הפעמים שהלכתי על השדרה הזאת בלופים של הלוך ושוב היתה יכולה להביא אותי עד מדינה אחרת: הרדמתי בה תינוקות ישנים בעגלה, עשיתי בה הליכות בתקופת הקורונה. אני תמיד מחפשת הזדמנויות לכלול אותה במסלול ההליכה שלי, לפעמים גם במחיר של עיקוף בדרך.

הכי דרך אגב. פינת ישיבה בשדרות דוד המלך (צילום באדיבות עיריית תל אביב-יפו)

3. ספריית בית אריאלה

אין כמוה כדי לתת תחושה של עושר אמיתי: לשבת בה עם ספר או משחק, לחקור את כל האגפים שבה (תמיד מוצאים משהו חדש ומעניין), לקחת ספרים הביתה ולבקר בבית הקפה שבכניסה, שגם בלי הקשר שלו לספרייה הוא מאוד מוצלח. חוץ מזה אציין שדף הפייסבוק שלהם אהוב עלי מאוד ויש בו שילוב של מידע מעניין, כתיבה חכמה ובעיקר הרבה הומור. כמובן שלא ניתן לכתוב על הספריה בלי לקשר אותה לכיכר החטופים הסמוכה, שמזכירה לנו איפה ובאיזו תקופה אנחנו חיים, והיא גם סמל לתמיכה ולאחדות שעוד קיימת כאן(הערת המערכת:הספריה האהובה ספגה פגיעות הדף במתקפת הטילים על העירותהיה סגורה בשבועות הקרובים לשיקום ושיפוצים).
שאול המלך 27 תל אביב

4. קפה אווה

נתחיל בזה שכל בית עסק שנמצא סמוך לעבודות הרכבת הקלה ועדיין מצליח לייצר אי שאפשר לשבת בו בשלווה ונעימות, ראוי בעיני שיורידו בפניו את הכובע. מקומות טבעוניים מוצלחים יש בעיר בשפע וזה מאוד משמח, אבל אווה מוצלח בעיניי דווקא כי מעבר לטבעונות – הוא קודם כל קפה שכונתי, פשוט ויומיומי. הכריכים נהדרים, הצוות תמיד נחמד, יש בית טבע קטן שהוא חלק מהמקום ויש כריך טונה שיש לו טעם של הדבר האמיתי – למי שמתגעגעים.
אבן גבירול 129 תל אביב

5. שאטו שועל

מקום שתמיד נעים לשבת בו, תמיד טעים לאכול בו, ויש בו אווירה של נחמדות ושל שמחה. מסוג המקומות שאפשר לסמוך עליהם, ובגלל זה הוא הפך להיות המקום הקבוע שלי למפגשים שהם קצת מעבר לקפה של הבוקר. ויש להם האפי האוור בשישי בצהרים – שזה כבר מראה המון על הכוונות הטובות שלהם.
מלכי ישראל 19 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

נכתוב את זה על דרך החיוב – יותר התחשבות ומודעות סביבתית היתה הופכת את החיים היומיומיים פה להרבה יותר קלים. גם ככה תמ"א ועבודות רכבת קלה ותנועה סואנת הם חלק מהחיים בעיר – אז פחות צואת כלבים על המדרכה, פחות אופניים וקורקינטים שדוהרים במהירות, ופחות התרכזות בניידים בדרכים היו הופכים את הכל ליותר נסבל.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אדיפוס בקאמרי – מרתקת, שואבת וליוותה אותי למשך ימים ארוכים אחרי הצפיה. היא כל מה שאפשר לקוות לו בהצגה.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קלאסיקות ישראליות היו תמיד חלק משמעותי מהעולם שלי בתור זמרת, אבל המקום שלהן בתוך היצירה שלי התעצם פי כמה מאז תחילת המלחמה. כחודש אחרי פרוץ המלחמה נפגשתי עם שתי החברות שלי לשלישיית "טריולס" – הפסנתרנית אפרת לוי והקלרניטנית טלי הירשפלד – ויחד הטבענו את כל החרדות, העצב והכאב בתוך תמהיל מנחם של שירים ישראלים. יצרנו מופע שהתחיל בתור התנדבות. הפעם הראשונה היתה בסטודיו אנט (המלצה למקום נפלא בפני עצמה) שפתח שעריו לקונצרטים למען הקהילה.

יצא כך שביום המופע נחתמה הפסקת האש הראשונה וחזרו ראשוני החטופים. אני זוכרת בצורה מוחשית את התחושה של לשיר מול קהל את השירים האלה, ביום ההוא, זמן קצר אחרי אוקטובר ועוד לפני שחזרו אירועי התרבות להתקיים. המופע מלווה אותנו עד היום והוא משתנה כל הזמן – אנחנו עובדות על חומרים חדשים באופן קבוע: צוללות לעולם של סשה ארגוב, נעמי שמר, מרדכי זעירא, נחום היימן, מופתעות מחדש כמה כל שורה מקבלת משמעות חדשה בתקופה שאנחנו חוות עכשיו, וכמה נחמה ותקווה יש בשירים הללו. גם במופע הקרוב שלי עם הגיטריסטית שני ענבר יש לא מעט קלאסיקות ישראליות אהובות. זה המקום הבטוח והמשמח שלי בתקופה הזאת.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בימינו יש כל כך הרבה אפשרויות וכל בחירה היא חשובה ומבורכת. אתמקד בפן האנושי – הכי חשוב לתמוך כמה ואיך שאפשר בנפגעים הישירים מהמלחמה הזאת ולעמוד לצידם בכל דרך שמתאפשרת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לאנשים שמתעקשים בתל אביב. לכל אלה שקשה להם ובכל זאת לא מוותרים על העתיד ועל האופטימיות.

מה יהיה?
דבר אחד בטוח – והוא שהכל יהיה שונה. לא נחזור להיות אותו הדבר. עשרים החודשים האחרונים נתנו את אותותיהם על הכל ועל כולנו. יחד עם זה אני רוצה להיות אופטימית ונאחזת בכל מה ובכל מי שמצליח לעודד אותי בימים הללו.

• העיר שלי
• מוזיקה קלאסית
• מוזיקה ישראלית
• שאטו שועל
• אוכל טבעוני
• בית אריאלה
• שדרות דוד המלך

>> אביגיל ארנהיים היא מנכ"לית עמותת פליציה בלומנטל למוזיקה, המפעילה את מרכז פליציה בלומנטל למוזיקה כחלק מבתי התרבות של כיכר ביאליק ואת סטודיו אנט המרהיב שבקריית המלאכה. יחד עם אנט סלין ז"ל, שעל שמה נקרא הסטודיו, היא הייתה שותפה לניהול פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה מאז ייסודו ב-1998.הפסטיבל ה-26 שייפתח ביום שני הבא(25.3), יהיה האחרון בניצוחה ואחריו תעביר את השרביט. ביקשנו ממנה לסכם את העידן.

26 שנה שאני קשורה בטבור לפסטיבל הזה ובכל שנה מחדש אני שואלת את עצמי שוב: מהי מוזיקה רצינית? מהי אמנות המוזיקה? מה מחזיק יצירות כחלק מעולמנו במשך מאות שנים? איך השילוב בין אז ועכשיו תורם להבנה של האמנות הזו? איך משלבים אורחים מחו"ל עם כוחות ישראלים בתחום? מיהם הצעירים שהגיע הזמן לפתוח להם את הבמה? ובעיקר, מה מעניין את הקהל לאור ההיצע הרב שקיים פה במשך כל השנה?

>> האנשים שעושים את תל אביב 2022: שיחה עם אביגיל ארנהיים
>> שירה האס כובשת את הווסט אנד בלונדון. ביקרנו ב"ליל הבכורה"

בתהליך בניית פסטיבל מוזיקה מוקדש זמן רב לחיפוש האומנים, ישראלים או מהעולם. כשאנט סלין גרה בלונדון, בשנים הראשונות של הפסטיבל, היא פגשה זמרות וזמרים רבים, קבוצות קאמריות ומנצחים, נגני פסנתר נפלאים. כל העולם היה פתוח בפניה. השנה, היה ברור לי שהיצירה הישראלית והיוצרים הישראלים הם הדבר עצמו. חיפשתי את הקול שנובע מהם, את האצבעות שפורטות, את המחשבה האחרת ואת ההשראה שסובבת כל אחת ואחד מהם. שמעתי גם את הקולות והצלילים של הסיפורים הפרטיים שהם חלק מהמאבקים הפנימיים הקיימים פה, התחושה שהמוסר שהולך ונעלם, במיוחד לאחר המתקפה ב-7 באוקטובר וההתגברות שלנו מול אתגרים קיומיים אמיתיים.

בתחילת כל תהליך של בחירת תוכנית אמנותית, המרקם – אותו דבר שקשה לשים עליו את האצבע (או האוזן) – הוא בלתי מובן. זה גם הרגע המסקרן והמאתגר ביותר עבורי. בכל שנה אני מספרת לעצמי סיפור אחר על מערכת יחסים בין יצירה בת 400 שנה לבין יצירה בביצוע בכורה, בין הרכב עם כלים תקופתיים לבין הרכב כלי הקשה עכשווי או הסיפור המעניין בין מופע המשלב מחול לבין מופע המשקף את הלך הרוח המקומי כאן.

אותו סיפור בלתי ידוע ולא ברור מעצב לאט לאט את התוכנית כולה, עד שאני מסוגלת גם לומר אותו בקול רם. גם אם אני לא מובנת לחלוטין לכולם ולפעמים גם לעצמי, נוצר פה משהו שמערב ומערבב במשך שישה ימים עולמות מוזיקליים מן העולם הרחב ומן הסצנה המקומית.

כשייסדנו את פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה רבים תהו למה פסנתרנית שחיה במשך רוב חייה באירופה, בברזיל ובארצות הברית מונצחת דווקא בתל אביב על ידי פסטיבל בינלאומי למוזיקה?זו הייתה שאלה שחזרה שוב ושוב מצד העיתונות בשנותינו הראשונות וה"חיבוק" שקיבלתי מהקולגות שלי היה עוקצני. אבל אנט סלין, בתה של פליציה, הייתה זמרת מחוננת שהופיעה לא מעט באולמות הקונצרטים בעולם, חיה עם הוריה חיים קוסמופוליטיים, והבינה את החשיבות שיש במתן במה למוזיקאיות.ים צעירים ועצמאיים.

אנט הבינה את המהות של יצירת קשרים בין איש לרעהו ובין עולמנו הצר והים תיכוני לעולם הרחב. התוכנית של הפסטיבל שיתקיים החודש בנויה מכל מה שאנט ראתה סביבה משנות ילדותה עם אמה ועם אביה, אספן האמנות והצייר החובב מרקוס מיזנה (שהאוסף שלו מוצג במוזיאון תל אביב, חלל שבו גם מתקיימים קונצרטים שלנו).

ראיית העולם שלה היתה צבעונית, סקרנית, היא אהבה לקחת סיכונים ולהעז ברעיונות ובחיבורים שרק פסטיבל שלם יכול לקיים. בחברות בינינו, שנוצרה באופן מקרי ונמשכה עד פטירתה לפני 7 שנים, באו לידי ביטוי כל התכונות שלה ויחד יצרנו חוויות שרק אחרי שהן הסתיימו הבנו את המשקל החדש שנרקם בשדה המוזיקה.

לא פעם אילוץ יוצר מתח שמביא לפרץ של יצירתיות, והשנה החלטנו להביא לידי ביטוי את מיטב כוחות היצירה הישראליים, אותם כוחות שלאורך השנים גם מנגנים ברחבי העולם ומביאים בחזרה ערבוב והתערבבות של סגנונות, השראות והשפעות. לכבוד הפסטיבל הרגשנו צורך לומר משהו גדול יותר ובחרנו במילים של עלי מוהר. עבורנו מילות השיר "הידעת את הדרך" הן על החיפוש אחרי היופי של המוזיקה ומהות היצירה התרבותית. יצרנו ביצוע חדש שמנגנים ושרים בו משתתפי הפסטיבל והוא מרנין וזוקף את הראש. חי מאירזדה וארי טפרברג חיברו בין קול למראה ויצרו עבודת אמנות שעומדת בפני עצמה ומבטאת את כל סגנונות הפסטיבל. הביצוע החדש מסכם בצורה מושלמת את 26 השנים שלי כמנהלת אמנותית. זה הזמן להעביר את השרביט לדור הבא.
>> פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה ה-26, החל מה-25.3 ועד ה-30.3, מוזיאון תל אביב לאמנות.פירוט המופעים והזמנת כרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• מרכז פליציה בלומנטל
• מוזיקה קלאסית
• כיכר ביאליק