הארוחה הטובה בחיי היתה מלאת געגוע הביתה במסעדה ביתית במילאנו

ל-La Latteria הגעתי בערב יום העצמאות, אחרי שאני גרה כבר 3 חודשים במילאנו ועוד לא אכלתי במסעדה באמת באמת טובה.
זו עובדה ששמרתי לעצמי בלבד, כי פאדיחות, והשאירה אותי חדורת מטרה למצוא את מסעדת הבית שלי. באותו היום, הבית היה חסר לי יותר מתמיד. ממרחק, הימים המשונים האלה שמכילים כאב גדול מהול בשמחה גדולה קיבלו משמעות אחרת. היינו כבר בתחילתו של הקיץ, אבל היה יום קר וגשום, ולמרות הכל הצלחתי לשכנע את רוני לצאת איתי לחגוג.

את המסעדה מצאתי במדריך טיולים של פעם שקניתי באחד המוזיאונים בעיר, כזה עם המלצות, מסלולים וסיפורים. כבר מהתמונה, זה הרגיש לי כמו מקום כלבבי – כוך קטן ומשפחתי שנוסד ב-1965, ונראה כאילו עצר מלכת אי שם, כמעט 60 שנה אחורה. ציורים של פרחים ותמונות משפחתיות תלויות על הקיר, כסאות מתכת שחורים, ושבעה שולחנות קטנים עם מפות לבנות.

הגענו לשם בשעת ערב מוקדמת והמקום היה כבר מלא לחלוטין. על הדלת, תלוי ׳תפריט היום׳ שמשתנה כל ערב בהתאם לעונה, מלבד הקבוע היחידי, מנה אחת אגדית שתמיד מופיעה בו, והיא ספגטי לימון. אחרי המתנה קצרה מתחת לסככה האדומה, מריה הזמינה אותנו להתיישב בשולחן ומזגה לנו קראף של יין הבית. המסעדה שייכת לה ולבעלה ארתורו. הוא מבשל והיא מארחת, כל ערב, כבר 60 שנה. הם מדברים איטלקית בלבד ומארחים כל לקוח כאילו הוא בן משפחתם. למרות שלא הבנו מילה ממה שמריה אמרה לנו, ידענו שאכפת לה מאיתנו, סתם ככה.

ביקשנו להזמין סלט קפרזה, ספגטי לימון, וסוג של ניוקי עם בולונז לבן מבשר חזיר. סלט הקפרזה הגיע ראשון. את העגבניות, הם מגדלים בעצמם על אדמה מחוץ למילאנו שארתורו מטפח בבקרים, את המוצרלה, הם קונים בשוק שבשכונה, ושמן הזית מיוצר במשפחה. מריה לא מסכימה להוסיף לסלט דבר מעבר, כי ככה בדיוק הוא צריך להיות. והאמת, שהוא היה סלט הקפרזה הטוב ביותר שאכלתי. כי עגבניות שגדלות על אדמה טובה, לא צריכות כלום.

>> כל הארוחות הכי טובות שאכלנו בחיים
>> 8 שפים מספרים על הארוחה הכי טובה בחייהם

מנת הדגל של ארתורו היא ספגטי לימון. את הספגטי כמובן הוא מכין כל בוקר, והוא דקיק ועשוי מושלם, עטוף באמולסיה יוצאת דופן בין מיץ הלימון לשמן הזית, מלווה בפטרוזיליה ופלפל ירוק חריף קצוצים קטן קטן. זאת פסטה להתגעגע אליה. מאוזנת, מרעננת, מפתיעה, ובעיקר, עשויה באהבה שמרגישים בכל ביס. הניוקי היה יחסית גדול ואת השילוב בינו לבין הבולונז הלבן לא הכרתי. המראה האנמי היה מתעתע כי את הטעמים העמוקים והעשירים של המנה הזאת, לא אשכח בחיים.

כשמריה ראתה שאנחנו חולקות את המנות, מה שלא נהוג לעשות באיטליה, היא התעקשה שנעשה זאת כראוי. היא ערבבה היטב כל מנה וחילקה לנו שווה בשווה בצלחות נפרדות, אחרי שהוציאה קללה על זה שאנחנו מפרות את ההרמוניה, כי כל מנה היא בפרופורציה המדויקת עבור הטעם שלה, קפסולה של שלמות. הקינוח הנבחר היה פאי אוכמניות ושקדים שמריה מכינה בעצמה, שהוכיח שגם היא בורכה בידי קסם, ולא רק ארתורו. הפעם, היא לא הסכימה לנו לחלוק את אותה הפרוסה, והאכילה אותנו בכפית כשהרגישה שאנחנו מתעייפות במלאכה.

מריה היא כמו הסבתא המעיקה הזאת שבחיים לא הייתה לי. זאת שמכריחה אותי לסיים מהצלחת, זאת שחשוב לה לדעת ששבעתי, וזאת שתדאג מזה שאני יורדת במשקל, ולא עולה. ב- La Latteria מקבלים חוויה של משפחה, חוויה של ארוחה. וחוויות, נצרבות בלב, בחיך, ובזכרון יותר מכל ביס מושלם. או אולי בעצם, הן אלו שהופכות אותו לכזה מלכתכילה. למריה חזרנו בכל יום שישי לארוחת ערב, והיא הפכה להיות הבית שלנו, הרחק מהבית.