בית בונים מהשילוב הבלתי הגיוני של חוקים ואהבה. הבלוק היה הבית שלי
עינת שחק הרגישה בבית במקום שגרם לה להרגיש שהכיף והביטחון האישי שלה יקרים לו. בתל אביב של היום, בין דירות קטנות ומתפרקות או דירות שותפים, לכולנו יש מקום אחר שבו אנחנו מרגישים נוח פשוט להיות ואוהבים כאילו היה ביתנו. המקום שבו מחייכים הכי הרבה // "הבית השני שלי": פרויקט מיוחד
בית זה מקום שגורם לך להרגיש בטוח להיות מי שאתה ולעשות מה שאתה אוהב. לכל בית יש חוקים, והחוקים של הבלוק, אלו שגרמו לי להרגיש בטוחה, הוכתבו בנאום בכניסה – זה שאומר, בין היתר, שיש מה לעשות אם מישהו חודר למרחב האישי שלך. אני מספיק זקנה לזכור גם את הזמנים שלפני ההנחיות בכניסה, אבל המונולוג הזה, שחזרו עליו אלף פעמים בלילה במשך יותר מאלף לילות, גרם לגברים מז'אנר "חודרים למרחב האישי" להיות יותר מודעים ולשים לב.
>> כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני, כי על הראשון כבר ויתרנו
>> אתם תגידו, "וואו, זה כמו בצ'לסי". אני אומרת, לא, זו קריית המלאכה
>> הבית שלי הוא איפה שההיפ הופ נמצא. בדרך כלל זה בתל אביב
אם את בליינית בעיר הזאת, זה שינה כבר את האופן שבו נכנסת פנימה – בראש מורם, בכתפיים זקופות, הרשית לעצמך לתפוס את כל המקום שדרוש לך כדי לרקוד. כי את רצויה, כי היה חשוב שיהיה לך נעים וטוב, יותר חשוב מזה שיהיה נעים למי שנעים לו לרקוד צמוד צמוד אלייך. בשנים האחרונות היו גם שירותים שהוקצו לנשים בלבד והפכו למרחב ייעודי, שבכניסה אליהם ישב שומר כל הלילה ודאג שאף גבר לא ייכנס. אלו היו מעשים שאותתו לי כבליינית שמכבדים אותי, שהנוכחות שלי חשובה. זה נתן בטחון להגיע, ולהגיע גם לבד אם התחשק לי. המקום הזה נתן ביטחון שלקחתי לעוד מקומות בעיר ובעולם, שלמען האמת דווקא נתנו לי להרגיש שמסיבה היא ג'ונגל שחלים עליה חוקים של "אין חוקים" כי זו סיטואציה "משוחררת" או איזה חרטא בסגנון.
החוקים היו גם שמכבדים את הווייב. זה אומר שלא מוציאים טלפונים, לא מצטלמים ולא מסמסים, לא מייצאים את החווייה בזמן אמת. החוקים של הבית שמרו על הרוקדים ואפשרו לשמוח כמו ילדים בני ארבע, מוגנים, בלי שאף אחד ישפוט את החיוך המטומטם שלא יורד מהפנים ואת המילים העילגות שיוצאות מהפה. זה היה זמן לעשות רק מה שטוב לך, כל עוד זה לא פוגע באחרים. "רק מה שטוב לך" היה לפעמים להתלבש הכי זרוק ולפעמים בשיא הנצנצים, ולפעמים לבוא לרקוד עד הבוקר ולפעמים לבוא לרקוד רק בבוקר ולפעמים רק כמה שעות ולחתוך, ולהרגיש הכי בנוח ברחבה מפוצצת אנשים כי זה לא משנה. כל אחד הגיע כדי לעשות טוב עבור עצמו. אם היה שבוע חרא היית מחכה לסופש כדי לפצות את עצמך ואם היה שבוע מדהים אז הלכת לשם לחגוג.
>> אני לא טונה וגם לא אהוד בנאי. אבל בבארבי אני יכול לרגע להאמין שכן
>> אני תל אביבי כמו סניף טיב טעם. אני רוסי כמו סניף טיב טעם
>> לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"
כמו בבית, על הקירות של הבלוק מסומנים זכרונות של המון אנשים. הפעם שהקאת מאחורי הרמקול והפעם שנתת מחמאה והפעם שהצמדת מסטיק לקיר (סליחה) ולקחת אותו שוב רק כדי לגלות שזה מסטיק של מישהו אחר (מה שמגיע מגיע) והפעם שרקדת עם מישהו זר וחלקתם משהו מעבר למילים והפעם שניהלת שיחה שלא תצא לך מהראש והפעם שחיבקת מישהו לראשונה וכבר ידעת שאתם אוהבים.
כמו בכל בית בתל אביב, האנשים מהבלוק הפכו לשותפים שלך. אלה אנשים שהכרת לפעמים שם, אנשים שחלקו איתך את האהבה ואת המרחב ואת החוויה ואת הרגע. אלה האנשים ששמחת איתם יחד בדבר שאתם אוהבים יחד, שחלקו איתך את הלילות הכי יפים והפכו לחלק מתוואי האושר הפרטי שלך, וזה נשאר גם הרבה אחרי שארבע (או מאה) הקירות השחורים של הבית הזה ילכו לאלף עזאזל. בסוף בסוף, זה היה הבית השני שלי בעיר כי זה המקום שבו חייכתי הכי הרבה. ועכשיו אני הומלסית.